רשפים 60/02
תשובה
על המושג השגור של תשובה
מרבים לדבר על התשובה בכלל בעתים מרובות בכל השנה כולה, וכל שכן בחודש אלול שהוא חודש התשובה המסורתי, ובפרט בעשרת ימי התשובה. אלא שעם כל הדיבורים המרובים והמקובלים בנושא זה מורגש עדיין משהו של חלישות וחוסר אמיתיות בדבר. באופן תיאורטי מדברים על התשובה ועל הקשור בה – ועם זאת חשים שהדבר אינו אלא מליצה מסוימת שאיננה ניתנת באמת להתבצע ככוונתה היסודית.
ולא שהדבר נובע רק מחוסר הערכה מתאימה של החטאים והפגמים העצמיים – הכרת עצמו והכרת פגמיו לחוד, ואפילו הרצון לתקן את החסרונות והפגמים עדיין איננו מזדהה בשלמות עם מושג התשובה המקובל. והנה עצם המצב המוזר הזה שכולם מסכימים שיש צורך בתשובה – ועם-זאת אין יחס של ממש כלפיה, מוכיח כי יש משהו שאינו מתאים ואינו מציאותי, בתפיסה שרגילים לתפוס את התשובה, כך שהיא נהפכת למליצה גרידא.
כשחושבים על תשובה הרי הרעיון היסודי המתקשר כרגיל עם התשובה הוא עניין החטא ועזיבת דרך ה'. כשאדם חוטא הריהו עוזב את הקדוש-ברוך-הוא וכאשר הוא מתחרט על חטאיו הריהו חוזר ושב אל בוראו. רעיון זה מותנה אפוא בהנחה היסודית כי מקומו של אדם הוא עם הקב"ה, וכי להיות צמוד וקרוב אליו הוא הטבעי והשייך באמת לאדם. ומשום-כך התשובה אינה אלא השיבה אל הקדושה שזנחנוה.
אולם השקפה זו עם כל מה שהיא הנראית הפשוטה והיסודית איננה מתקבלת בפנימיותה על דעתם של רוב בני אדם – בני אדם אינם חושבים בעומק לבם (גם אם אומרים הם זאת ומכריזים על אמונתם בכך) כי מקומם האמיתי הוא ליד הקב"ה. גם הדתיים ובעלי הרגש חשים בדרך-כלל את התחושה של מציאות עצמם, ומציאות עצמם כמציאות שאינה זהה עם מציאות ה'. ומאחר שאין הם חשים את מקומם הטבעי דווקא לצד הקדושה ולכל קיצוניותה של הקדושה הרי התוצאה הטבעית מכך היא שאין הם יכולים לחוש במלואו את רעיון התשובה המבוסס על הנחה פנימית-הגיונית זו. אין אדם יכול לשוב באמת אל ה' כאשר אין הוא חש בתוך עצמו כי הוא היה פעם לידו, או כי מקומו האמיתי הנו אכן בצדו של ה'. במובן זה רק האדם שיכול לומר כאליהו "חי ה' אשר עמדתי לפניו", רק האדם שיכול להתפאר בתחושה פנימית לפי אלוקות, רק הוא לבדו יכול להרגיש את צער הפרדה והניתוק מן הקדושה.
אולם מאחר שרוב בני האדם אינם כך, הרי בדבוריהם הרגילים על תשובה הם מרגישים את הסתירה הפנימית-הנפשית שבינם לבין דבריהם וכמובן שאינם יכולים להזדהות עמם בשלמות.
וכל עוד זו היא התפיסה, אין מקום ויכולת למושג התשובה לעמוד הכן ולהיות מוחשי וחיוני בלבם של בני אדם.
התשובה – חזרה אל עצמות האדם
אולם האם אמנם הבנה זו של התשובה ממצה באמת את כל מהותה? האם אין מושג התשובה גדול מאשר רק חזרה אל ה' אחרי שהתרחקנו ממנו ונפלנו בחטא? ובאופן הקיצוני ביותר: האמנם הכרחי הוא לחטוא על-מנת לחזור בתשובה , והאמנם אין תשובה תלויה אלא באותה הרגשה של הקרבה ההדוקה אל האלוקות?
מדרש קדום ומעניין אומר לנו במנותו את הדברים שנבראו לפני כל הדברים בעולם כי בין אותם דברים יסודיים שקדמו לעולם מצויה גם התשובה. התשובה הזו שמקורה לפני בריאת העולם אינה אפוא רק תשובה לחטא, במובן זה התשובה קודמת לחטא, והתשובה היא הרבה יותר פנימית ויסודית מאשר החטא בפועל או היכולת לחטוא בכללה. התשובה מצטיירת כאן כדבר יסודי-מהותי לעולם בכללו, התשובה אינה מקרה או אפיזודה – היא תוכן חיים שלם הבונה את החיים ואינו נגרר מאליהם בלבד.
מהי אפוא אותה תשובה ראשונית – התשובה שקדמה לעולם? כיצד יכולים אנו בכלל להבין את מושג התשובה בעוד אין התרחקות, ובעוד אין עדיין חטא ועדיין אין קיימת כלל האפשרות להתרחק מן האלוקות?
אולם מתוך השאלה ננסה למצוא את התשובה – האמנם אין מקום לשוב גם אם אין חוטאים? האין מקום לשוב גם כשאין מתרחקים? במקרה זה אי-אפשר לחזור אל הדרך הקודמת, ואף אין הנחה שהדרך הקודמת, הדרך הראשונה היא הטובה, אלא שאין צורך לחזור דווקא לדרך חיים מסוימת ניתן לחזור אל משהו קרוב ויסודי הרבה יותר – אל עצמו.
עצמותו של האדם, כעצמותו של כל יצור בעולם היא מעמיקה ורחבה לאין קץ, וביסוד כל עצמות ומעבר לה מצויה עצמות האלוקות. לחזור אל העצמות האלוקית, משמעו, להיות יותר עצמאי, להעמיק ולהתעמק בתוך הכרת עצמו, בתוך ההבנה וההשגה של מהותו העצמית. בשעה שאנו מדברים על שיבה אל העצמות, שהיא השיבה אל המהות האלוקית, ברור שאין זו דווקא שיבה דתית – שיבה שמגמתה ומטרתה להיעשות דתי יותר, בעל מצוות ומעשים טובים יותר, וכיוצא באלה.
כשאנו מדברים על-כך, אנו מתכוונים לומר: ככל שהאדם נעשה יותר עצמו – הרי זוהי דרך תשובתו, הרי זוהי תשובתו אל האלוקות, הווה אומר, שהתשובה הנה אמנם שיבה – אבל אינה יותר מאשר שיבה. בסיס התשובה איננו עשיית מאמץ-יתר, מאמץ נוסף על מה שיש בתוכנו ובעצמנו, כי-אם להפך: הניסיון להיות יותר ויותר קרובים אל עצמותנו שלנו, להיות יותר אנחנו. משום-כך אין התשובה עומדת על עשיית מעשים טובים, על יותר מצוות, על יותר תפילה, על יותר דביקות, על יותר דקדוק וזהירות בכל מיני דברים, אלא-אם-כן יש אף בכך משום תשובה אל העצמות שלו עצמו, שיבה אל עצמו, ואם לאו אין זו תשובה כלל.
כמובן שהתאמצות כזו, ניסיון כזה להיות טוב יותר וקרוב יותר בכלל אל האלוקות איננו רע, אבל אין הוא נכלל במושג "תשובה". התשובה, עיקרה היא החזרה אל עצמו. להיות יותר טוב מאשר עצמו, להיות גדול יותר מאשר עצמו – זהו מאמץ שבהתקדמות, מאמץ של התעלות מחודשת, אבל התשובה היא פשוטה מזו ומעמיקה מזו כאחת.
מפתח התשובה הוא בהמצאות במקום הנכון, בשיבה ובחזירה אל המצב הנכון, היסודי, שראוי לו לאדם מראשיתו, בשיבה אל מה שנדרש ונתבע ממנו כאדם נפרד, נבדל ושונה מכל יתר האנשים, כאדם שיש לו ייעוד עצמי מיוחד בחייו שלו.
וכן מספרים בשם צדיקים שונים שהיו אומרים: כשאעלה למרום, ואעמוד לפני בית-דין של מעלה וישאלו אותי מפני מה לא היית כאברהם אבינו, תהיה בידי תשובה. אבל אם ישאלו אותי מפני מה לא היית מה שאתה יכול ומסוגל להיות, על זה לא תהיה בידי כל תשובה כלל. ובכן, הבוחן הגדול והניסיון הגדול איננו בתביעה מאתנו להיות גדולים, כי-אם בתביעה מה שאנו עצמנו עלולים ויכולים להיות – להיות אני עצמי.
קשיי הבוחן להכרת עצמות נפש האדם
ומהו הבוחן? אם הבוחן שב וחוזר להיות הכרת עצמי והשגת עצמי, הרי כאן מקום לטעות, יותר מזה, מקום להפקרות מלאה. אם הבעיה היא לשוב אל עצמו, הרי כאן אין גבול ואין דרך מסוימת ומוגדרת. לשוב אל עצמו יכול להיות כל דבר שבעולם, כל פראות וכל נבלה שבעולם, שאדם רק צריך לקרוא להם עצמו.
אולם, גם לכך יש גבולות. הגבולות הללו אינם כל-כך מגבילים, כמו שהם משננים ומורים את הדרך הנכונה, את ההתקדמות הראויה והנחוצה בדרך זו. מובן הוא שראשית הדברים היא, ההכרה של השב שהוא הולך אל המקום בו הוא צריך להיות, אליו נועד הוא להיות מתחילתו.
ברור שיש פרטים שונים וישנם מצבים – כולל מצבי רוח שונים, הנותנים לאדם בכל פעם את ההרגשה שכדי להיות עצמו הוא צריך להתפרק, או למלא את תאוותיו הגסות. אולם, כל הדברים הללו הנראים לאדם כטבעיים, כעצמאיים, אינם אלא חולפים. כשמדובר על שיבה אל עצמו, הכוונה היא לתפיסת והכרת עצמו כמהות אחת וכוללת, מהות כזו שבהתכללותה למהות אחת היא מהווה את האדם. כאן אנו מבקשים לא רק את האדם, כי-אם יותר מזה – את פנימיותו, לא את מה שהינו אלא את מה שהוא צריך להיות.
העצמות הפנימית -העצמות האלוקית
הבוחן העמוק יותר, אולי, הוא ההכרה כי בתוך העצמות שלי, בתוך מציאותי שלי, מצויה עצמות עמוקה יותר – העצמות האלוקית. האלוקות שהיא יסוד היסודות ונקודת העצמות של כל אדם, היא כעין מאור רחוק הנותן בכל-אופן את הכיוון. להיות עצמי כשהדבר סותר ומנוגד לאותה נקודה זעירה וקלושה המקשרת ביני ובין האל, הרי זו סתירה פנימית באותו דבר עצמו. לנתק את אותו קשר עם הניצוץ העליון והעילאי הנותן לי את החיים, או, לפחות, נותן לי את טעם החיים, ולברוח ממנו, פירושו אינו אלא לברוח מעצמי.
דרך התשובה וחיפושה של דרך התשובה, לפי-זה, הנה, אפוא, חיפוש מקום בו יש לשוב, בו אפשר באמת לשוב. רבות הן נקודות ההתקדמות שכל אדם שואף אליהן ורוצה בהן, רבות הן הנקודות שהוא חושב שהן הן מהוות את מטרת התשובה, אולם אחר-כך מתפלא הוא, ואולי אפילו נופל למרה שחורה, כאשר אין תשובה זו מצליחה.
ברור הוא שהתקדמות בנקודות מסוימות, לא תצליח ולא תצלח לעולם להגיע למדריגת התשובה השלימה והאמיתית. התשובה היא, לחזור לדרך האמיתית של ה"אני" ולייעודו כמות שהוא ודווקא למחוק ולנסות לשכוח את כל אותן נקודות טפלות וצדדיות. הנקודה הפנימית והאמיתית של התשובה היא התשוקה להתקשר שוב ושוב במשהו עיקרי ויסודי דווקא.
מהי אפוא התשובה בפועל? לא הניסיון להיות דתי יותר, אף לא הניסיון להיות טוב יותר. כאמור, יש בתשובה משהו עמוק וגדול – הניסיון להיות אני.
ראש השנה – יום התשובה לראשוניות
בראש השנה, שהוא יום התשובה, אנחנו אומרים: "זה היום תחילת מעשיך". זה היום, יום זה של ראש השנה הוא התחלה, הוא בריאה מחודשת של שנה חדשה. הבריאה שבה וחוזרת ביום זה אל תחילת המעשים, אל שורשם וראשוניותם. וכמו תשובת כל הבריאה כן חייבת להיות תשובתו של האדם, למצוא, לנסות למצוא שוב ושוב מתוך כל הדברים הטפלים את ה"אני" העצמי והיסודי שבתוכי.
רבות תועה כל אדם בדרכו, שנה – ואולי שנים אחדות – המתבזבזות על דברים שמתברר שאינם הייעוד, שאינם התכלית, שאינם מטרת החיים הפנימית. בכל צד ממקרים אלה זקוק האדם בעיקרו למה שנאמר: "לעזוב דרך רשע". כי הרשע איננו מקרה של חטא במשמעותו הרגילה, הרשע הוא דרך שלימה המובילה לרע, הרשע הוא סטייה וחטא במובן של החטאת מטרת החיים העצמית.
חשבון הנפש של ראש השנה, איננו צריך להיות החשבון הרוכלי הפעוט של האדם במצוות ובעבירות, כי-אם חשבון החיים בכללם. זהו חשבון קו החיים, חשבון הדרך והכיוון בכללם: האם מובילים הם אל העצמות שלי אשר בתוכה העצמות האלוקית, או שמובילים הם ממנה והלאה?
והתשובה, בין שהיא גדולה ובין שהיא קטנה, צריכה היא תמיד לשאוף לגלות מה יש בתוך האדם, מה טמון ומצוי בחובו. התשובה באה להוציא ולגלות את הדברים הטמונים הללו, להוציא לאור את כל הנסתרים הגנוזים של היקר בטמון בלבו של כל אדם.
