הרב שרון אהרנרייך

להורדת קובץ pdf – לחץ כאן 

לרפואת הרב אברהם אבא בן בריינדל חנה

המקום אשר יבחר ה' – לעלות אל ההר הטוב הזה!

הרב שרון אהרנרייך

השנה, בפעם הראשונה בחיי עליתי אל "ההר הטוב הזה". לא, אין כוונתי לגוש עציון בו זכיתי לגור כבר שנים רבות, אלא אל הר הבית, אל המקום אשר יבחר ה'. שנים רבות אני מתלבט בשאלה האם לעלות אל ההר. הרי יש אוסרים ויש מתירים ולמה לעלות אם ממילא אסור להתפלל? ואולי אינני ראוי בכלל? הרי עוד לא למדתי מספיק על הנושא על מנת להכריע בו! ועוד כהנה וכהנה מניעות ועיכובים. אולם השנה, באסרו חג של שבועות, משהו בלב פתאום נפתח. אף אחת מהשאלות שהיו תמיד בחלל האויר לא נפתרה, אבל קול פנימי כאילו קרא לי: קדימה, הגיע הזמן! הותרה השבועה של לא תעלו! עלה!. כך עליתי יחד עם קבוצת תלמידים מישיבת מקור חיים והחוויה הייתה מרוממת. ההכנות לקראת, הטבילה לפני, הנסיעה לירושלים שהייתה מלווה בשירי כיסופים וערגה אל המקום – כל אלה העניקו לי תחושה ממשית של עלייה לרגל, כמו העולים לירושלים מימים ימימה. בכניסה אל ההר חלצתי מנעליי ונכנסתי יחף. מגע הקרקע ברגליי החשופות העצים את החיבור למקום. הלב התמלא בהתרגשות של שיבה הביתה. לרגע הבנתי את תחושותיהם של סביי וסבתותיי שרגליהם דרכו בפעם הראשונה בחייהם באדמת ארץ ישראל. במהלך ההקפה של ההר ליווה אותנו שוטר שדאג שלא נעשה שום אקט דתי, אבל כשהגענו לחלק הצפוני של ההר, במקום יותר מוסתר, השמירה הייתה פחות הדוקה, ואחד מן העולים התחיל להתפלל חזרת הש"ץ של שחרית ואף זכינו לברכת כהנים במקום.

במרכזה של פרשת השבוע עומד הביטוי "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". חמש עשרה פעמים מופיע הביטוי בפרשה.

הפרשה פותחת בציווי לאבד את כל מקומות העבודה זרה של הגויים ובאיסור להקריב קורבנות בכל מקום שנרצה מחוץ ל'מקום אשר יבחר ה". בהמשך הפרשה התורה מתירה לאכול בשר תאווה גם ללא הקרבה במקדש, מה שנאסר בתקופת המשכן במדבר. ההסבר לכך הוא הריחוק מן 'המקום אשר יבחר ה" ולכן הציווי הוא להעלות למקום רק את בשר הקודשים והנדרים ואת קורבנות החובה. בהמשך הפרשה מצווה התורה על אכילת המעשרות לפני ה' ב'מקום אשר יבחר ה" ועל פדיון המעשר במקרה של ריחוק מן 'המקום אשר יבחר ה". התורה ממשיכה לצוות על הקרבת קורבן הפסח רק 'במקום אשר יבחר ה" וכן על הבאת הנדבה בחג השבועות ועל השמחה בסוכות 'במקום אשר יבחר ה". הפרשה מסתיימת בציווי להיראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה 'במקום אשר יבחר ה".

מדוע כל כך חשוב לתורה שיהיה מקום אחד שבו תרוכז כל עבודת הקורבנות? מדוע צריך מקום מרכזי שאליו חייבים להגיע כדי להיראות את פני ה'? מדוע שלא כל אחד יקריב בביתו ויעבוד את האלוקים ממקומו כפי שעושים הגויים?

תשובות רבות ועמוקות ניתן לענות על שאלה זו, אך ברצוני להתבונן בנקודה אחת מסוימת שעלתה לי מתוך חוויית העלייה אל ההר שתיארתי למעלה.

הצורך לצאת מהבית שלך, מהמקום האישי שלך – וללכת, לצעוד, לעלות לרגל – אל המקום אשר יבחר ה', אל בית ה', הוא משמעותי ביותר בחוויית ההתקשרות שלנו עם אלוקים. השאלה מי בעל הבית ומי האורח, היא משמעותית ביותר. האם אני נשאר בתוך עצמי, בתוך החיים הנמוכים שלי, בטרדות היום-יום, בתאוות וביצרים, בתככים ובאגו, ולשם אני רוצה לרתום את אלוקים שישרת אותי? או שמא אני מבין שעל מנת להיפגש עם אלוקים אני צריך להתרומם, להתנתק מעט מחיי הרדודים, להיטהר ולבוא להתארח במקומו של אלוקים? חז"ל במשנה הפותחת את מסכת פאה מונים את מצוות הריאיון כאחת המצוות הבודדות שאין להם שיעור מהתורה. זה לא משנה כמה זמן תהיה במקום של ה', העיקר שתגיע! בעצם היציאה שתצא מעצמך, מהמקום שלך ובעצם העלייה שתעלה למקומו של ה' בכל המובנים – כבר קיימת את המצווה. עצם ההגעה מרוממת אותך והופכת אותך לאיש אחר. העובדה שלא אתה בוחר את המקום, אלא אתה מגיע אל המקום שה' בחר, יוצרת התבטלות, ענווה ויראת כבוד.

תחושה זו ניתן להרגיש מעט גם היום, בעלייה אל ההר, ואולי אף במעט בכל יציאה מהבית אל בית הכנסת ובית המדרש: ללכת אל מקום אחר, לצאת מעצמי ולהיכנס לאטמוספרה אחרת של קדושה, למקומו של ה'.

נמצאים אנו בפרשיות הנחמה על החורבן, אבל אנו יודעים שרק בבניין הבית ננוחם באמת. ובימי התשובה העומדים בפתחנו נקרא אל ה': "השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם", הראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו ונזכה לקיים "קראוהו בהיותו קרוב" – בהיותך קרוב באמת.

משתף במילים שכתבתי מיד בירידתי מההר בפעם הראשונה:

עולה אל ההר

היום אני עולה אל ההר

שב אני אל הבית

הנה הותרה לה השבועה

יכול אני לשוב עדיך

אמא, שנים חיכית לי כאן

כשרחקנו, אמרת, מכאן

אני לא זזה

ואף כשזרים עמדו איתן

את תפילותינו

אספת אל קינן

ברגליים יחפות פסעתי

לחוש רגבי אדמתך

ואת מאחורי סורג ובריח.

הקשבתי לקול נשימתך

לחשנו מילות אהבה

לבל ישמעונו השומרים

ואת אמרת, עוד מעט

כיסופים יביאוך אל חקי.

השיבנו אליך ונשובה, חדש ימנו כקדם.

להורדת השיעור בקובץ pdf – לחץ כאן

לרפואת הרב אברהם אבא בן בריינדל חנה

הייתי בפריז וגם ברומא… אך אין מקום כמו ארץ ישראל

הרב שרון אהרנרייך

"אין מה לעשות", אמרה לי אשתי כשחזרה מחו"ל, נופים כמו בשוויץ אין בארץ! צריך להודות באמת, ארץ ישראל היא לא היפה מכל הארצות. וליבי נחמץ, האומנם? האם יכול להיות שהארץ המובטחת, הארץ שאותה אלוקים בחר למשכנו ולמשכן עם סגולתו היא אולי רק טובה אך לא טובה מאוד מאוד? או שמא דברים אחרים טובים יש בה והיופי אינו העיקר?  – "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" אמרו חז"ל. כנראה שייחודה של הארץ הוא בפנימיותה, ברוח ה' אשר בה, והיופי אינו העיקר. כך עניתי לעצמי.

אך עדיין לא נחה דעתי. מה עם דברי חז"ל ש"דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם"? "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – הרי יש חשיבות גם ליופי, ומדוע לא עשה אלוקים את הארץ אשר בחר בה מושלמת בכול?

פרשת השבוע שלנו עוסקת רבות בשבחה של ארץ ישראל. "כִּי ה' אֱלֹקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ".

התורה משבחת את הארץ בעיקר בטובה הגשמי ולא רק בייחודה הרוחני, אם כך נראה שטובה וייחודה של הארץ הוא דווקא בתחום הגשמי ולא רק הרוחני. אז מדוע ארץ ישראל לא יפה כמו שוויץ?

בהמשך הפרשה אנו מוצאים שהתורה בכבודה ובעצמה עושה השוואה בין ארץ ישראל לארץ מצרים. התורה מבחינה שארץ ישראל אינה כארץ מצרים "אֲשֶׁר… הִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק." אלא בארץ ישראל: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". האם יש כאן יתרון של הארץ על פני ארץ מצרים? לכאורה למצרים ישנו משאב טבע מדהים של הנילוס השופע מים בכל ימות השנה ואילו ארץ ישראל תלויה בחסדי שמים שירד בה גשם? נראה שהתורה עונה על שאלה זו מיד בפסוקים שאחר כך המתארים את הארץ כ "אֶרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". דווקא החיסרון של הארץ הוא יתרונה. החיסרון במשאבים הטבעיים מצריך אותנו להיות תלויים במה שמעבר לטבע. הגשם ניתן בהשגחה פרטית מאת ה' וקושר אותנו אליו. קשר זה מצריך אותנו גם לשמור על רמת חיים מוסרית גבוהה, אחרת גם הצד הגשמי יפגע כפי שאומר הפסוק הבא מיד אחר כך "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ… וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ".

אם נתבונן בעיניים גשמיות בלבד ייתכן ולמצרים ישנו יתרון על ארץ ישראל, אך אם נתבונן בעיניים רוחניות, בעיניים הרואות למעבר, בעיניים התרות אחר אלוקים, הרי שחסרונה של הארץ הוא מעלתה. אך לא רק ברוחניות מתבטאת עליונותה של הארץ. העולם הרוחני אחוז וקשור בעולם הגשמי. כאשר ישנה רוח מעבר לחומר אז גם החומר החיצוני מקבל הארה מיוחדת. התורה אומרת בפרשתנו שתקופת המדבר, בה עם ישראל חי חיי רוח בלבד באה על מנת ללמדו שכאשר יגיע אל הארץ ידע ש"לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". בחסידות מסבירים שהכוונה שהאדם לא חי רק על הלחם הגשמי לבדו, אלא האדם צריך להרגיש את ה' הנמצא בתוך הלחם. בלחם של ארץ ישראל ישנה הארה מיוחדת, יש בו טעם רוחני מעבר לטעם הגשמי של הלחם. "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" מסבירים בחסידות, שאכילת הלחם בארץ ישראל היא אינה אכילה של מסכנות, מכיוון שהאדם טועם בה את טעמו של מוצא פי ה' הנמצא בלחם. יש אנשים שיש להם את כל השפע בעולם והם אינם שבעים, תמיד מרגישים הם מרירות וחיסרון, כי חסר להם מה שמעבר לחומר – הרוח. לעומתם ישנם אנשים שיאכלו פת חרבה אך שמחה ועונג יהיו בה, כי חוו הם את הטעם הפנימי שיש באותו לחם.

כך גם בענייני יופי. ספר משלי מדמה את יופייה של אישה שאין בה עולם פנימי, לנזם זהב באף של חזיר: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר – אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם". העולם הפנימי משפיע גם על היופי החיצוני, כמובן למי שמסתכל במשקפיים כאלו המחברות בין שני העולמות.

יופייה של ארץ ישראל אינו מנותק מההארה של עיני ה' אלוקינו בה, ומי שיזכה לראות עין בעין יראה שהיא היפה שבכל הארצות.

לפני כמה שנים הייתי בטיול ברומניה וכשחזרתי כתבתי בשיר את תחושותיי כלפי הארץ אחרי שתרתי בארץ אחרת. משתף עמכם.

רומן י-ה

כנערת ברים במדרחוב בוקרשט, ריקדת לפניי רומניה

מתגנדרת, מתייפייפת, מבליטה את חינך

בחיוך אוניברסלי מעושה הזמנת אותי – לגלות ערוותך

את הררייך הגדולים הטובלים בירקרקותן

ומימייך הנוזלים מכל עבר וממלאים נחלים ואגמים

גם תכשיטים יקרי ערך תענדי על גופך

דמויי ארמונות מלכים, טירות עתיקות ובתים מעוצבים

ואני תר אחרי עיניי אשר אני זונה אחריהם

אך ליבי לא מוצא בך מנוחה ונחלה

אכן, חלק אלוקים מיופיו לבשר ודם

אך לא מחוכמתו אשר נתן ליראיו

כנזם זהב באף חזיר – העולה על שולחנך

היית לפניי! – אישה יפה וסרת טעם

ניסיתי לשוחח עמך על עברך

והוא סובב ערפדים בני מאות שנים

וכשדיברנו על רוחניות וקרבה לאלוקים

הבאת לפניי אוצרות גנובים מארץ העברים

ואף אם טבעך הפרוע נשא שם אלוקים

שם ה-ו-י-ה היה נטול ממנו – שם אלוקים חיים.

חזרתי אלייך אהובתי משכבר הימים

ואת עמדת בצניעותך, מבוישת, נבגדת

והיה בך יופי אחר, פנימי, קסום, עטור זיו של מעלה

ובעיקר חיות הייתה בך שעוררה אותי לחיים

ורציתי לבוא עדייך כבחור אל בתולה

אשר לא הייתה ולא נודעה לאיש.

להורדת השיעור בקובץ pdf

לרפואת הרב אברהם אבא בן בריינדל חנה

"וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם" – מדוע מסרב ה' לתחנוני משה ומה ניתן ללמוד מכך?

הרב שרון אהרנרייך

אחת הטרגדיות הגדולות של סיפור יציאת מצרים מגיעה בפרשתנו לסיומה המוחלט. משה המנהיג הנערץ שמסר את נפשו על עמו למען הביאו אל הארץ המובטחת, נענה בשלילה על בקשתו להיכנס אליה. אותו משה, שבתפילתו הצליח לבטל את גזרת ההשמדה של עם ישראל, כמה פעמים, במהלך נדודי המדבר, לא הצליח לבטל את הגזרה שלא ייכנס לארץ. ואנו עומדים תמהים, ושואלים מדוע? והאם כדאי היה אותו חטא, או יותר נכון טעות של מי מריבה לעשות עוול כזה למשה רבנו? האם אין לחטא זה מחילה?

רבים מהפרשנים ניסו להסביר את חטאו של משה במי מריבה וככל שרבים ההסברים כך גדלה התחושה שאין "קייס" אמיתי על מנת להעניש את משה בעונש כל כך חמור.

אולי הפתרון לשאלה גדולה זו, מדוע ה' מתעקש שלא להכניס את משה לארץ, טמון במילה אחת שאומר משה בפרשתנו כהסבר לכך שלא נכנס אל הארץ.

כבר בתחילת נאומו של משה בפרשה הקודמת, כאשר הוא מזכיר את חטא המרגלים ועונשם שלא להיכנס לארץ הוא מזכיר גם את עונשו שלא ייכנס אל הארץ. משה מאשים את עם ישראל שגרמו לכך שלא ייכנס אל הארץ: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם". המילה 'בגלל' מבטאת קשר של סיבה ותוצאה. הסיבה שה' לא מאפשר לי להיכנס נגרמה על ידכם. נראה מכאן כי משה מאשים את ישראל בטרחנות ובתלונה של מי מריבה שגרמה לו לעשות דבר לא נכון שבעקבותיו הוא נענש שלא להיכנס לארץ.

אולם בפרשתנו כאשר משה מסביר את סירובו של ה' לענות לתחנוניו הוא משתמש במילה אחרת: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי". המילה 'למען' מבטאת איזו תכלית עתידית לעומת המילה 'בגלל' שמבטאת תוצאה נסיבתית ממשהו שהיה בעבר.

במילה זו פותח לנו משה פתח להבין שסירובו העיקש של ה' לכניסתו לארץ אינה נובעת רק מחטאו של משה במי מריבה אלא יש כאן משהו עמוק ועקרוני שלמען עם ישראל לא נכון שמשה יכנס אל הארץ. זו כנראה גם הסיבה שה' אוסר על משה להמשיך לדבר אליו עוד בנושא הזה.  שתוק, אומר לו ה', אין טעם לכל הדיבורים שלך, אתה לא לגמרי מבין, יש כאן משהו הרבה יותר גדול שלא מאפשר לך להיכנס אל הארץ.

מה הסיבה שלמענה משה נאלץ לוותר על כניסתו האישית לארץ ישראל?

הכניסה של ישראל לארצם יש בה ממד של גאולה, של הגעה אל התכלית, של סיום הסיפור של יציאת מצרים. מנקודת מבט כזו אי כניסתו של משה נראית כפספוס שלא ניתן להכילו, כאדם שהלך את כל הדרך ולא הגיע אל סיומה.

אולם במבט מעמיק יותר הכניסה לארץ היא רק תחילתו של התהליך הארצי של בניית האומה, תחילתה של מסכת חיים טבעית, אנושית, שבמהלכה צריכה האומה להגיע אל ה' בכוחות עצמה.

דור המדבר חווה את הנוכחות של ה' באופן אינטנסיבי וכפוי, לא הייתה בחירה, הייתה תלות מוחלטת של העם באלוקיו ואף במנהיגותו של משה שנשא אותם בחיקו "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק".

בכניסה לארץ לוקח אלוקים צעד אחד אחורה. הארץ היא אמנם ארצו של ה', אשר עיניו בה מראשית שנה ועד אחריתה, אך נוכחותו מוסתרת בלבושים רבים. התרחקות זו היא המאפשרת לעם לחיות חיים עצמאיים שמתוכם תתאפשר בחירה אמיתית באלוקים ללא כפייה. התרחקות זו המאפשרת את הבחירה באלוקים, מעניקה בהכרח גם את היכולת שלא לבחור בו, כפי שאומר ה' למשה בהמשך הספר: "הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר". בכניסה לארץ מתחיל בעצם מסעו העצמי של עם ישראל לברר את זהותו ולבנות את עצמו על מנת שיוכל לזכות לגאולת אמת כאן בארץ. מסע שנמשך בעצם כבר 3000 שנה.

כשם שאלוקים היה צריך ללכת צעד אחורה על מנת לאפשר את התפתחות החיים העצמאיים בארץ ישראל, כך משה שליחו הנאמן של אלוקים היה צריך ללכת צעד אחד אחורה ולפנות את מקומו. אותו מנהיג אינטנסיבי שנושא אותם כאומן הנושא תינוק אינו מתאים לגיל ההתבגרות של עם ישראל. אותו מנהיג שהביא לעם ישראל את התורה שבכתב, נוכחותו תפריע להתפתחותה העצמית של התורה שבעל פה.

משה אמנם לא נכנס אל הארץ אבל כמו חוזה גדול הוא גם אינו מתנתק ממנה. משה עולה אל ראש הפסגה וצופה למרחוק. הוא לא יכול להיות חלק מהתהליך העתידי של הבניין, אבל הוא מלווה את המסע מלמעלה "כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש, נאמר למשה מסיני". משה עומד וצופה ורואה את ר' עקיבא, אבי התורה שבעל פה, דורש בתורתו תילי תילים של הלכות, והוא אינו מבין, אך נחה דעתו כאשר הוא רואה שהדברים מקושרים אל תורתו שנאמרה בסיני.

היכולת הזו לשחרר את בן טיפוחך, את הילד שגידלת, את התלמיד שלימדת, לעמוד למרחוק, לצפות ולאפשר לו לצעוד לבד, למרות שאתה יודע שהוא ימעד בדרך, היא לעיתים קשה מנשוא. לתת לשתיל שנטעת להמשיך לצמוח לבד, לעיתים אף אם לא תזכה לקטוף את הפירות בעצמך, זו משימה בהחלט לא פשוטה. אולם יכולת זו הינה חיונית להתהוות תהליך של התבגרות וצמיחה עצמית. בתהליך החינוך מגיע השלב שבו עלינו לשחרר את האחיזה ולתת לנער/ה להתמודד בעצמם ולבנות את אישיותם, גם אם מידי פעם ימעדו בדרך. ברגע השחרור אנו נותנים את ברכת הדרך, ואף צופים מרחוק וממשיכים להוות מקור השראה ותמיכה.

ספר דברים ונאומיו של משה ערב כניסתם של בני ישראל לארץ הם רגע השחרור של משה רבנו. הם דברי ההכנה לקראת מציאות חיים שבה נוכחותם של אלוקים ומשה תהיה נסתרת. משה נפרד מהעם  מתוך מודעות לכך שבתהליך זה יהיו רגעים שבהם עם ישראל יתרחק, ישכח את ה' ויתלה את כוחו בעוצם ידו.

שנזכה לבחור נכון. ולאפשר גם לילדנו את יכולת הבנייה והבחירה בדרכם.

שבת שלום.

d795d790d7aad797d7a0d79f.pdf