(פורסם ב"הד המרכז" בשנת תשל"ד, עלון 14)
כיצד נתכונן לתשובה
חכמי ישראל אשר התעמקו בבעיית התשובה סבורים כי מושג התשובה איננו קשור בהכרח לחטא, יתכן ויתכן לעשות תשובה גם אם אין חטא קודם לתשובה. אולם, הכל מודים כי אין תשובה ללא תחושה של חסרון. מי שאינו מרגיש בכל חסרון בעצמו, מי שהוא שלם ומושלם בעיני עצמו, איננו שייך כלל לגדרי התשובה.
מכל הצבורים שבארץ ישראל, ולא רק בה, הצבור המרגיש ביתר שאת את יתרונותיו העצמיים ואת גדולתו הכוללת והפרטית, הרי הוא ללא ספק הצבור הדתי, לכל שכבותיו ודרגותיו. דומה כי אין צבור אחר המחזיק באותה עוצמה בדעה, כי כל החסרונות במציאות מקורם בגורמים אחרים מחוצה לו, בעוד שהוא בעצם בתכלית השלמות. מאורעות שונים, בין מאורעות של זעזוע הנפש בשמחה, כמו אלה שהיו אחר ניצחון ששת הימים, ובין זעזועים בדרך אחרת וטרגית, כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, כל אלה פעלו – ולו גם לתקופה קצרה – על הצבור בארץ. ודאי, ההתעוררות לכל הכיוונים ובכל המובנים לא הייתה מעמיקה ולא הייתה ממושכת, אך הורגש צורך בשינוי, בתיקון, בבדיקת ערכים מחדש. הצבור היחידי אשר בהיקפו הרחב נשאר עטור בזוהרו העצמי היה הצבור הדתי.
תופעה זו של שביעות רצון עצמית היא תופעה ידועה לגבי הצבור הדתי בכללו, ויש לומר כי בדרך-כלל היא שייכת גם לאיש הדתי כפרט. אף הוא מרגיש את עצמו כחלק מצבור שלם ופרט למקרים בלתי חשובים סבור אף הוא, שאם יש חסרונות במציאות, הרי יש לפנות אל העולם הסובב אותו ולמצוא את הפגם במישהו אחר. ברור הוא כי כאשר אין קיימת ההרגשה של חסרון, ממילא אין יכולת של אמת לעשות תשובה. לא חודש אלול ולא עשרת ימי תשובה אין כוחם יפה לכך, שהרי צריך שיהא אדם, כדבר חז"ל "שב מידיעתו", עושה תשובה מתוך הכרת חסרונו, בין חסרון של חטא ובין חסרון שלא השיג אותן מטרות או שאיפות עליונות שהיה צריך להשיג.
את הגורמים היוצרים את המצב הזה של נחת-רוח שכזו יש לראות בשני "אבות נזיקין", אשר נוכל לכנותם בשמות: "שיטת התחומים הסגורים" ו"שיטת היחסיות".
ראשון באבות הנזיקין הוא עניין שיטת התחומים הסגורים. כמעט כל חלק מן הצבור הדתי (וכמובן, כל יחיד ויחיד בצבור זה) יוצר לעצמו, מדעת ושלא מדעת, תחומים בתוך היהדות אשר מראש, ללא כל עיון וחיפוש הוא יוצר לגביהם מורטוריום – משמיט את עצמו מכוח חיובם. ודאי, באופן תיאורטי לגמרי מוגדר אדם דתי כאדם הסבור כי כל הצדדים שביהדות מחייבים אותו. אולם זו היא הגדרה מופשטת לגמרי, ואינה יפה אלא לצורכי שימוש חיצוני בלבד. מבחינת החוויה הדתית העצמית כפי שהיא מופיעה בחיים יוצר לו כל אדם את התחומים שהוא כביכול "מוסר מודעה" עליהם מיום כיפורים אחד לחברו כי אין הוא מקבל אותם על עצמו, לא בכלל ולא בפרט. כמובן, בכל צבור וצבור יש חלוקה אחרת של תחומים אלה, במקומות מסוימים מוציאים מכלל היהדות שבפועל את המצוות שבין אדם לחברו, במקומות אחרים מוציאים את כל הבעיות המתייחסות לכאביו של הצבור כולו (מלבד החוג הקטן שפלוני משתייך אליו), בחלקים אחרים של הצבור הדתי מוצאים מכלל היהדות כמה גופי מצוות אחרים (תלמוד תורה, איסור נדה, איסורי עריות מסוימים, תפילת מנחה – הכל לפי העניין והרצון). על גופי מצוות אלה ש"הוצאו מן הכלל" אין אדם מרגיש כלל שהוא עובר, וכל השייך לאותם תחומים נחשב בעיני העושה אותם לא רק בבחינת "מי שעבר ושנה ונעשית לו כהיתר", אלא מראשית אין כאן אפילו הרגשה של עבירה, אלא היתר גמור ומלא, שהרי דברים אלה התיר לעצמו כאילו לא נתחייב בהם מתחילתם.
אב נזיקין אחר הוא שיטת היחסיות. יחסיות זו היא ההצדקה הפנימית המתמדת לכל חסרון ולכל פגם, והיא בנויה בהסתכלות המתמדת כלפי חוץ, לעבר אותם אנשים שהם גרועים יותר בצד זה או אחר. אין מודדין את הערכים כשלעצמם אלא תמיד בהשוואה לאחרים, וכיוון שבדורותינו תמיד אפשר ואפשר למצוא אחרים הרחוקים הרבה יותר מן היהדות, הרי הרגשת הנחת ושביעות הרצון מעצם העובדה "שלא עשני כפלוני" די בה כדי לכפר על כל החטאים. העובדה שאדם אחר הוא מחלל שבתות מהווה עבור האיש הדתי מקור אין סופי להרגשת כפרה כללית לעצמו. כיוון שהוא עצמו שומר שבת על-פי דרכו, מי יאמר לו שהוא חסר דבר-מה? והלא אין לו אלא להתבונן בשכנו ולראות כמה הוא מלא טובה וברכה!
משום טעמים אלה יכול אדם לומר את כל סדר "אשמנו" – והרי זה כאילו דילג עליו. יכול הוא לומר את כל רשימת "על חטא" הגדולה, את וידויו של רבינו נסים ותפילה זכה של ערב יום כיפורים – והרי זה כאילו לא אמרם, כי לכל אחד מאלה יש תוספת שמוסיפים בלב, בבחינת "נשבע בשפתיו ומבטל בלבו". עבירה פלונית – הרי "אינה נחשבת לי", לפי שאין אני מסוג היהודים המחויבים והמחייבים עצמם בה, ועבירה אחרת – הלא זו היא העבירה שעושה השכן פלוני, וכיוון שכך עולמי הפרטי שלי הוא בעצם בתכלית השלמות, ועלי רק להתאונן על חטאי הדור, מנהיגיו ורבניו – שהרי הם הם הלוקים בכל החסרונות.
בשם אחד מגדולי המוסר מספרים שהיה אומר: אדם נברא כך שיוכל לראות תמיד את הזולת מבחינת מצבו החומרי, לתת ברכה והודיה לקב"ה ששפר חלקו יותר ולשמוח בחלקו. ואילו במובן הרוחני – יכול הוא להתבונן באלה הגדולים והטובים ממנו ולהרגיש את חסרונו ביחס אליהם. אלא שדרכו של בן-אדם היא להפך: מסתכל הוא ברכושו החומרי של הזולת ומצטער משום מה אינו מגיע לדרגתו, ומסתכל במעמדו הרוחני של הנמוך ממנו – כדי להיות שבע רצון בחלקו שאין הוא כמותו!
על-כן, לפני שחושבים על תשובה בכל נקודה פרטית שהיא, יש צורך לעשות קודם את חשבון הנפש הכולל, להסיר את "אבות הנזיקין" הללו מתוך הצבור ומתוך הפרט – ואז לא יהא עוד צורך לחפש דרכי תשובה או להקשיב לדרשות על תשובה, שהרי מתוך הרגשת אמת של החסרון העצמי יכול אדם לבוא לתיקון כל הדרוש לו.
