לדוד ה' אורי וישעי

שיחה שניתנה בישיבת תקוע, אלול תשנ"ט

לדוד ה' אורי וישעי 

אם נדמה לרגע את ספר תהילים לארון של תרופות, נוכל למצוא בתוכו מספר גדול של תרופות שונות ומגוונות כאשר כל אחת מן התרופות מיועדת לשעה ולמציאות מסוימת. על פי הסתכלות זו, אם נבחר המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" להיאמר בימי אלול הרי זה משום שהוא מהווה עבורנו מעין רצפט, מרשם רפואי המתאים למצב בו נמצאים אנו בתקופה זו. אשר על כן נשאלת השאלה, מפני מה נוהגים לומר פרק זה דווקא בימים אלו? 
במילים אחרות, הימים בהם אומרים את המזמור – חודש אלול ותקופת הימים הנוראים – הם הימים בהם עסוקים עמך ישראל בחזרה בתשובה ובעשיית חשבון נפשם. השאלה היא, מהי שייכותו של המזמור לעניינם של הימים הללו, מהי שייכותו לענייני תשובה?

ישנם בספר תהילים כמה מזמורים של תשובה המבטאים אופנים שונים, צדדים שונים של התשובה. בתור דוגמא קלאסית למזמור תשובה (לפחות במבנה המקובל) ניתן לציין את מזמור נ"א  – זהו מזמור שפחות או יותר אומר "אני חוטא, אבא שלי חוטא, ואני צריך תשובה, כפרה, ועוד כל מיני דברים", ממש מזמור של וידוי. מכל מקום, שייכותו לענייני התשובה ברורה וגלויה לעין, ואילו המזמור שלפנינו – מה ענינו לימי התשובה?

כאשר מדברים על תשובה, מתכוונים על פי רוב לתשובה בה מכים על חטא, לתשובה בה ממררים בבכי, זו היא תשובה. ואילו בפרק זה הדגשים הם אחרים לחלוטין.
מתוך קריאה ראשונית של הפרק ניתן להבחין באלמנטים השונים שמרכיבים את המזמור ויוצרים את האווירה הכללית שלו. אלמנט המלחמה מודגש לפנינו ובמקביל מופיע אלמנט התקווה. בייחוד עלינו לשים לב בעת קריאת הפרק לתחושה הקיומית לגבי קיומן של בעיות. הפרק אינו מנסה להציג את האדם כחסר בעיות או כמנצח, נהפוך הוא, אני יודע שיש בעיות, אינני מנסה לטאטא אותן מתחת לשטיח, אני מודע להן ונאבק בהן!

אם נתבונן לרגע בתוכנו של המזמור נוכל להבחין בחוסר האחידות שבו ובאוירה המורכבת. בתחילתו הוא אומר- "ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד" – 'אין בי כל פחד', ואילו המשכו מבטא מצב קשה "בקרוב עלי מרעים" וכו'. בהמשך המזמור ניתקל פעם אחר פעם בשניות המאפינת אותו, ניתן למצוא במזמור אמירות של ניצחון  בצד תיאורים של צרות , אמירות של ביטחון  בצד זעקות ותפילות  וכן הלאה.
בנוסף לכך, אין המזמור מסתיים בניצחון או בהפסד, המזמור מסתיים בדבר אמצעי ולא ברור – "קוה אל ה'". תקווה.

הצרות ישנן, המאבק בעיצומו, ופירושו של דבר כי ההפסד אינו מוכרח ומצד שני אף הניצחון אינו מוכרח. ברכת 'חזק ואמץ' אינה מיועדת לרגעי ניצחון, מכוונת היא לאדם הנלחם, הנאבק.

המזמור מציג את מהלך החיים כרצף של מאבקים, או לחילופין – כמאבק אחד ארוך. בחודש אלול ישנה עצירה במהלך החיים, האדם עומד אל מול השנה שחלפה – שנה של מאבקים, של עליות וירידות חוזרות ונשנות, וכעת הוא נדרש לשוב בתשובה.

לפי ההקשר בו דיברנו עד עתה, מצטיירת התשובה באופן חדש – פנימי יותר, משמעותי יותר, לא כחרטה ולא כהכאה על חטא. בהמשך דברינו נברר כי באלול – על פי האופן בו מוצגים חיי האדם במזמור – נדרש האדם לשני דברים מרכזיים בתשובת אלול: להגדיר עצמו בצד הקדושה ולכוון עצמו אל התכלית.

הגדרה עצמית
ראשית נשאלת השאלה היכן נכתב המזמור? על מנת להבין את עיקרי הדברים, עלינו לחקור מאיזו נקודת מוצא נכתב המזמור, באיזה מצב ובאיזו שעה. על פי פשוטם של דברים מדובר בסיטואציה של חשש מאויבים, ערב מלחמה, "בקרוב עלי מרעים", "אם תחנה עלי מחנה", וכיוצא בזה ומתמיהה העובדה כי דוקא במצב זה עומד דוד ומצהיר – "בזאת אני בוטח" מה פירוש 'בזאת'? מהו הדבר אשר ממנו שואב דוד את כוחותיו, את היכולת להתמודד עם אויביו וצרותיו?

אחת שאלתי
כאמור, מדובר באדם הנמצא ערב מלחמה ושרוי בלחץ רב. אויביו מקיפים אותו, סוגרים עליו והמצב בהחלט לא מעודד. השאלה היא, כיצד מגיב האדם ברגעים כאלו? כיצד מגיב דוד המלך במצב שכזה?

מתוך כל הפחד, החששות והצרות, מביע דוד את משאלתו היחידה – "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו".
דבר זה שופך אור חדש על דמותו של דוד המלך. זו נקודת השוני, תמצית ההבדל בין דוד המלך ובין כל פושע נמלט מן השורה.
מכל אדם באשר הוא אדם היינו מצפים לתגובות מסויימות כאשר הוא שרוי במצבי לחץ. על-פי רוב התגובות הן ספונטניות – יש המגיבים בהיסטריה, יש המנסים בכל מחיר לצאת מן הבוץ וכן הלאה. ואילו תגובתו של דוד – דומה כי איננה ממין הענין כלל. היא אמנם ספונטנית, אך כלל לא מתאימה למצב. מצפים היינו כי במצב הזה יזעק דוד לה' או יחשוב על תכנית, אולם תגובתו הראשונית של דוד מבטאת דבר שונה בתכלית – את כיסופיו לחזות בנעם ה', ובתור תגובה ספונטנית (בהתחשב במצב המתואר) זוהי תגובה בלתי שגרתית ומפתיעה ביותר.

לפני זמן לא רב גילו ארכאולוגים בהרי יהודה מערת מסתור, ובפנים המערה מצאו כתובת כתובה בעברית – "אודה ה' בכל לבב". ננסה רגע לתאר לעצמנו את מצבו של הכותב המאושר – המערה היא מערת מסתור, אדם זה יושב בה כדי להיחלץ מצרה כלשהי. עם כל זאת הוא כותב "אודה ה' בכל לבב"! זהו דבר מדהים ובלתי צפוי. מצד אחד שרוי האדם במצוקה ממשית, ומצד שני – ייתכן שיצוץ ויעלה ענין הנראה כשייך למהות נשמתו, ואשר נראה כי אינו נוגע כלל למצוקה הקיימת.

במידה רבה, ספר תהלים ברובו בנוי על תודעה כזו. יושב אדם ומדבר על דבר אחד ופתאום עולה מתוכו דבר אחר, פנימי יותר, והאדם נכנס למצב של דביקות. החריגה הזאת, הכניסה הזאת לדביקות, היא זו שמבדילה את האדם הזה (הבדל פנימי ומשמעותי) מבעלי צרות אחרים מחד ומבעלי תפילה אחרים מאידך והיא זו שמוכיחה על פנימיותו ועל הגדרת מהותו.

למעשה, ברגעי המצוקה, כאשר האדם מגיב בספונטניות, מתגלים במידה רבה הכוחות אשר שוכנים בתוכו ומגדירים את אישיותו (בדומה למה שאמרו רז"ל: "אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו" ), ומשום כך מוצאים אנו תגובות שונות וייחודיות אצל דוד המלך.

באשמורות אהגה בך
במזמור אחר – "בהיותו במדבר יהודה"  – אומר דוד: "זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך" ומשמעותן של דברים אלה היא מרחיקת לכת ביותר.

אין כל רבותא במצב של "אהגה בך" כאשר אנו נתקלים בו בבית הכנסת, זהו מקום שמטבע הדברים מזמן את האדם להגות באלוקיו – הספרים, ה"שיויתי", הטלית והתפילין. אך לא כך הם פני הדברים  כאשר אנו מדברים על סיטואציות אחרות, וביחוד כאשר מדובר ברגעים בהם שרוי האדם בערפול החושים והמחשבות. כאשר דוד מדבר על "יצועי" ועל "אשמורות" הרי הוא מדבר על רגעים בהם רובא דאינשי אינם מצויים במצב של "אהגה בך" – כאשר אדם שוכב לישון, כאשר מעירים אותו משנתו וכן הלאה, ואם רואים אנו שדוד שרוי ברגעים אלו בדביקות, פירושו של דבר כי דברים אלו נוגעים לו ברמה הקיומית ביותר.
ביטוי נוסף לרעיון זה ניתן לראות בפסוק "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי" , שם מתוארת מציאות של זוג אוהבים, תיאור של מחשבות האדם המאוהב על משכבו בלילות. מובן הדבר שכאשר אדם באמת אוהב, הריהו "שוגה באהבתו תמיד" ומושא אהבתו הוא הדבר הראשון שעולה בדעתו בכל עת ובכל זמן. ניתן אפילו לומר כי מעתה ואילך אדם זה מוגדר בהגדרה חדשה המבדילה אותו משאר כל אדם – זהו אדם מאוהב! זוהי תעודת הזהות שלו! מובן מאילו כי מדובר ברמת אינטימיות משמעותית אשר איננה תלויה בזמן ומקום (כגון בית הכנסת וכדו'). כעת, דבר לא נוגע באהבתו ואין זה משנה כלל מהם מעשיו או מה עובר עליו – זהו אדם מאוהב.
אמנם, במידה ואהבתו איננה כה מרכזית וחשובה עבורו, הרי שעל משכבו בלילות יהרהר האדם ויחשוב על עינינים שונים ומגוונים, לבסוף יגיע  במחשבתו גם לזה.

דומה הדבר לאדם רעב. אדם רעב יוכל להסיח את מחשבתו מרעבונו, יוכל לעסוק בנושאים שונים, לעשות טלפונים, לסגור עסקות, לשוחח עם אנשים וכל כיוצא בזה. אך אם יסיר את מחשבתו רק לרגע מעיסוקיו השונים, מיד ייזכר בכך שהוא רעב, והסיבה לכך היא פשוטה – משהו מקרקר בבטן.
כזו היא אהבת ה'! משהו מקרקר לי בבטן ואיתו אני חי, איתו אני עוסק בכל מיני דברים – אני בונה, הורס, נלחם, שמח ועצוב, עושה ומתבטל, חי.

במאמר מוסגר נוסיף דבר אחד – שעל אף הבעיתיות שבו הרי הוא מבטא את הענין בצורה חזקה, והוא מאמר הגמרא בברכות  "בכל דרכיך דעהו – ואפילו לדבר עבירה". בכלל הדברים שהאדם עושה בחייו, קיימות גם העבירות. לכן ניתן לומר שאף ב"שטח" זה של החיים מתבטא ההבדל בין האדם שמחובר לאלוקיו לבין שאר אדם. אומנם, החיבור לאלוקים לא מונע מהאדם לעשות עבירה, אך אדם כזה – מלבד העובדה שבעת העבירה לא יוכל לשכוח את אלוקיו – אדם כזה בחיבורו עומד, ונראה שעל אף העבירה עדיין אכפת לו, מפריע לו, ובנפשו פנימה – במקום עמוק מאד ומשמעותי מאוד – הוא מחובר לקדושה ולאלוקיו.
בסיכומו של עניין, מדובר בחיבור עמוק ביותר, חיבור אשר למעשה מגדיר את האדם מבחינה פנימית, ואשר נבחן דווקא ברגעים של חוסר מודעות עצמית, ברגעים של ערפל ובלבול, הרגעים בהם עולים דברים באופן טבעי, רגעים בהם מגלה האדם מהם הדברים החשובים לו באמת, ובעצם – מיהו ומהו באמת. מבחינה זו, המזמור שלפנינו מציג את הענין בצורה חזקה – מהלך של מאבק מתמשך, רצוף צרות וסכנות כאשר מתוך המאבק עולה המשאלה "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו".

אלול
לאור האמור לעיל, מצטייר ענינו של חודש אלול ועניין התשובה בכללה באופן חדש – שונה. כעת תופסים אנו את שאלת העבירות הקטנות וכשלונותיו של אדם כשאלה צדדית. השאלה המרכזית היא היכן האדם עצמו נמצא, במה הוא מהרהר על משכבו בלילות, היכן מונחת נקודת ליבו. במלים אחרות, השאלה איננה מהם מעשיך, השאלה המרכזית היא מי אתה?

לאור דברינו מתברר, כי  החטא האמיתי איננו עבירה זו או אחרת אלא הניתוק הפנימי, לבך מונח במקום אחר, הדברים אינם נוגעים בך ברמה הקיומית. הדרישה לתשובה היא הדרישה מן האדם להגדיר עצמו בצד הקדושה, להניח עצמו שם.

אמנם, אין הדבר פשוט כלל וכלל, בל ישלה אדם את עצמו כי מיד לאחר שיחליט על כך, יחלו מחשבות והרהורים על מושא אהבתו החדש להעסיק את מוחו וליבו. אין זה פשוט כלל לחיות "בתוך" משהו, לחיות מתוך הקשר מסוים יחידי. ודאי שדבר כזה אינו מתרחש ביום אחד.

אך האדם יכול להתחיל בכך. ביכולתו לעמוד ולנסות לשייך עצמו לקדושה. לומר – כאן מקומי. יכול הוא להתחיל את הדרך, לפתוח בגישושים ראשונים בדרך ליצירת קישור חזק. יכול אדם לעמוד בחודש אלול ובימים הנוראים ולקבל החלטה, לעמוד ולומר – "רבונו של עולם, אני שלך!" ובכך מקיים הוא את הפסוק "ושבת עד ה' אלוקיך "

כיוון אל התכלית
הדבר השני הנדרש מן האדם הוא כאמור לכוון את עצמו אל התכלית. אם ניקח לרגע את המזמור ונוציא אותו מתוך ההקשרים המעשיים שלו, נקבל ציור (בקווים כלליים) של חיי האדם בזה העולם. כפי שכבר נתבאר לעיל, החיים אינם מתנהלים בדרך מישורית, מלאים הם עליות ירידות ומהמורות. זוהי כמעט ההגדרה של "לחיות". החיים הם דינמיים, רצופים שינויים, מהפכים, התיישנות והתחדשות וכן הלאה. "לחיות" פירושו של דבר להתקדם ולהשתנות, מה שגורם באופן בלתי נמנע למאבק ולהתמודדות. כאשר בוחר אדם בחיים ובפרט בחיים רוחניים, עליו להיות מוכן לכך שישנם מרעים הבאים לאכול את בשרו, המקימים עליו מלחמה.
כפי שכבר נאמר לעיל, חיים אלו יוצרים פגם מסוים, אופן מסוים של חטא, ובמקביל הם מתאפיינים בתשובה המיועדת לפגם זה.

הפגם – איבוד הכיוון
מה עושים בעצם בחודש אלול? יש הנוהגים להקדיש ימים אלו לתשובה, קרי – לחרטה על המעשים הרעים ולעזיבתם. ובכן, ודאי שיכול אדם לעשות באלול תשובה אולם אז יהיו הפרופורציות שאחד עשר חודש עושים עבירות וחדש אחד עושים תשובה. איזו צורה יש לזה? כל השנה אני חוטא ופתאום מגיע חודש אלול, אני נזכר לפתע ביראת שמים, הפעמון מצלצל, מודיעים לי כי יום הדין קרב ומיד אני מתחיל להוציא מן הכיסים את כל הגניבות הגדולות והקטנות. לא זו מטרת חודש אלול. 
בחודש אלול אין יומרה לתקן את כל השנה כולה, קשה אפילו להעמיד את חודש אלול ביחס לכל השנה. באלול מוטל על האדם לעמוד ולכוון את דעתו. עליו לכוון דעתו לדברים החשובים באמת, לעיקר. כיוון שכזה לעיקר, לא בהכרח שימנע את האדם מלעסוק אחד עשר חודשים בדברים טפלים, וזאת מפני שכמעט בכל דבר שאנו עושים חסר העיקר. דברים המהווים בעצמם תכלית אינם מצויים  כל כך, יש ללכת בדרכי עקיפין על מנת להשיג איזשהו דבר. למשל, אם ברצוני לאכול פרי מהכרם שלי, בסופו של דבר אני עוסק בתכלית זו זמן מועט ביותר. רוב הזמן אני עוסק בדברים אחרים – אני עודר, מזבל, מנכש ומזמר ורק לאחר מכן ישנו הרגע בו מופיע הפרי, התכלית. לעיתים מופיע הפרי לאחר שכבר שכחתי לשם מה אני עובד כל כך קשה. בעיה זו קיימת בכל דרך ארוכה שהיא.

דבר כזה יכול לקרות אף לאדם היושב בישיבה ולומד תורה, אף הוא עלול יום אחד לשאול את עצמו לשם מה יושב ולאן בעצם הוא התכוון להגיע. כאשר האדם מסתבך בכל כך דרכי עקיפין נוצר מצב שבו למרות שהאדם ממשיך בדרכו, הרי שבתודעתו הוא כבר מנותק לחלוטין ממטרתו, ומעשיו מנותקים מן התכלית אליה יועדו מראש. דבר כזה עלול לקרות ואף קורה בפועל לא רק בחיים הפרטיים אלא אף בדברים גדולים וכלליים יותר, למן המלחמות הגדולות ועד לפוליטיקה העולמית. אנשים נכנסים למהלכים, מהלכים בעלי הגיון מסוים, ודברים נבנים, צעד אחר צעד, מהלך על גבי מהלך, עניין על גבי עניין ובסופו של דבר מסתבר שלא ברור לאן מובילים הדברים. נעלמה הכוונה הראשונית, נשכחה הנקודה הפנימית.

משמעות הדברים – תכליתם
ישנה אמרה בשם בעל ה"חידושי הרי"מ" מגור האומרת: "לס"מ יש בעיה עם החסיד עד לרגע שבו הוא נוטל מן החסיד את הנקודה הפנימית. מכאן ואילך אין לו בעיה עם החסיד – שישאר עם כל השטויות. עם ה'גארטל', עם השטריימל, עם ה'יצמח פורקניה'"… מובן הדבר שכאשר הנקודה הפנימית איננה, מעשיו של האדם הנם חסרי משמעות בעליל. הדבר אשר נותן לדברים את תוקפם ומשמעותם זו הנקודה הפנימית, המבטאת את התכלית ואשר נמצאת בלבו של אדם פנימה.

בירושלמי מובאת האמרה – "אם אנת יהיב עינך וליבך לי, אנא ידענא דאת דידי". תן לי את עיניך, תן לי את ליבך – אזי תהיה שלי, אז אדע כי לי אתה! כל שאר הדברים אינם משמעותיים עוד, הדבר החשוב הוא המקום בו מונחת נקודת ליבך, המקום אליו נשואות עיניך, המקום שהוא בבחינת "עיני ולבי שם כל הימים".

ישנם אנשים, אשר כל חייהם מכוונים. אנשים אשר תמיד יהיו בזוית הנכונה, ובפניה הנכונה, בכל שלב של חייהם יעמדו במקום בו הם צריכים לעמוד, כשהכל מכוון אל התכלית. אולם רובא דאינשי אינם בזוית הנכונה. אינם מכוונים לכיוון הנכון. אלו יוכלו להמשיך בשיטוטיהם זמן רב, אולם מטרתם לא תהא ברורה כל עיקר, וזאת מהסיבה הפשוטה שהן שכחו להיכן פניהם מועדות. על כן, כל שנדרש מאנשים אלו זה להיזכר.

התשובה
על האדם לכוון את דעתו ואת מעשיו. ובחודש אלול, לאחר שנה שלמה של שיטוטים – מהם חסרי תוחלת ומהם פחות – לא נדרש האדם להכות על חזהו כך וכך פעמים, הדרישה היא לכוון את הדעת לתכלית המכוון, כך נותנים לקב"ה עיניים ולב. באלול נדרש האדם לישר את עצמו, לא כל כך את חטאיו ומעשיו הרעים כמו את עצמו, להיכן פניו מועדות? לאן הוא הלך עד עתה? יתכן שאדם שכח לחלוטין את הכיוון, יתרה מזאת – לעיתים שוכח האדם שהוא רצה להגיע לאיזשהו מקום, הדבר חדל מזמן להיות משמעותי עבורו.
לשם כך זקוק האדם לתהליך של רענון מפעם לפעם. סוג של יישור.
ביישור שכזה עלול אדם לגלות שהוא כלל לא מעונין במה שהוא עושה, לעיתים הוא מגלה שהכל היה טעות מלכתחילה – במקרה הוא נפל בנקודה מסוימת, ולעיתים מגלים שדברים שהיו חשובים בעבר, איבדו את ערכם וחשיבותם במהלך הדרך ואילו האדם המשיך בדרכו אך ורק מפני שלא הייתה בידו ההזדמנות לחשוב לרגע על הדברים. על כן קיומה של בדיקה שכזו הוא משמעותי ועקרוני ביותר.

חסיד נידון על שם סופו
ואולם, כאשר באים אנו לעסוק בבדיקה שכזו, אנו נתקלים בבעייתיות שבקיומה של בדיקה זו. מסתבר, כי אין באפשרותנו לבדוק את עצמנו בכל רגע ורגע, וזאת שמשום שמטבע הדברים אנו מתכננים תכניות – לצער הלב, אין בידינו דרך העוברת בקו ישר מנקודה אחת לחברתה. תמיד ישנה התעיה בדרך, תמיד קיימות הבעיות, תמיד ישנו הסיבוך שבפרטים. ומסתבר , שלא בכל רגע ניתן לעלות לנקודת תצפית ולכוון את התכלית. אם כן מה ביכולתו של אדם לעשות ? אדם יכול לשמור עצמו שלא ישכח את תכליתו ומטרתו. הוא יכנס לכל הסיבוכים, הוא ילך בדרכים עקלקלות, אך אף פעם הוא לא ישכח מהי מטרתו ולאן פניו מועדות. אין הכוונה שיבדוק ויכוון עצמו בכל פעם, אך תמיד הוא יזכור להיכן ברצונו להגיע.
ישנה אמרה ידועה המסבירה מדוע נקראים החסידים בשם "חסידים". השאלה היא טובה משום שאדם הנמצא במעלת חסיד יש לחפש בנרות, ולעומת זאת ישנם אנשים רבים הקוראים לעצמם "חסידים". והתשובה היא שכאשר אני נוסע ליעד מסוים , ייתכן שאני אעבור בדרכי בכל מיני מקומות, ייתכן שאף אעשה טעויות בדרך, אך לכל מי שישאל להיכן מועדות פני, אענה תמיד "אני נוסע לירושלים" משום שזהו היעד הסופי ולעולם איני שוכח את מטרתי הסופית. כל עוד אדם זוכר לאן פניו מועדות, כל התקלות והטעויות למיניהן, כל העיקולים והסיבוכים, כל אלה נשארים בגדר של תאונה בעלמא.

הבעיה מתחילה כאשר אדם מאבד את עצמו ואת כיוונו לחלוטין, דבר שכאמור עלול לקרות במקרים רבים. אשר לזאת נדרש האדם באלול לחזור בתשובה. בחיים כפי שהם מתוארים שלפנינו – חיים המאופיינים בעליות וירידות, במאבקים בהפסדים ובנצחנות, ברגעים קשים וברגעי חסד, צריך להיות רגע של עצירה במהלך החיים, האדם מתבונן על עצמו, היכן הוא עומד? להיכן פניו היו מועדות? ולהיכן הן מועדות כעת? ובכך, כאמור, הוא מעניק למעשיו את משמעותם.
רגע זה מגיע באלול, רגע של קריאה לתשובה. לא תשובה במובנה המקובל אלא תשובה במובן של תשובה להגדרת כיוונך – "אם אנת יהיב עינך ולבך לי, אנא ידענא דאת דידי"

תקוה
הפסוקים האחרונים של המזמור, משלימים את התמונה לגבי עבודת החודש. לאחר שהפרק מתאר את חיי האדם כמאבק מתמשך מצביע דוד על כוחות הנפש המחזקים אותו בתוך המאבק. "לולא האמנתי לראות בטוב ה'", מכוח זה שהאמנתי, אני יכול להמשיך הלאה.

וחותם דוד – "קוה אל ה', חזק ואמץ ליבך, וקוה אל ה'". אמת, לא נגאלתי, ואף לא נעניתי, ובכל אופן אני יכול לקוות ולהמשיך הלאה. 
אין כאן הבטחה, שמחודש אלול יצאו כולם מושלמים או שכל הבעיות יפתרו. אך יש כאן מעין עצה, שבחודש זה צריכים להתחזק. אני צריך עוד פעם לקוות אל ה', וכך אוכל לעבור את השנה.