לרפואת הרב אברהם אבא בן בריינדל חנה
המקום אשר יבחר ה' – לעלות אל ההר הטוב הזה!
הרב שרון אהרנרייך
השנה, בפעם הראשונה בחיי עליתי אל "ההר הטוב הזה". לא, אין כוונתי לגוש עציון בו זכיתי לגור כבר שנים רבות, אלא אל הר הבית, אל המקום אשר יבחר ה'. שנים רבות אני מתלבט בשאלה האם לעלות אל ההר. הרי יש אוסרים ויש מתירים ולמה לעלות אם ממילא אסור להתפלל? ואולי אינני ראוי בכלל? הרי עוד לא למדתי מספיק על הנושא על מנת להכריע בו! ועוד כהנה וכהנה מניעות ועיכובים. אולם השנה, באסרו חג של שבועות, משהו בלב פתאום נפתח. אף אחת מהשאלות שהיו תמיד בחלל האויר לא נפתרה, אבל קול פנימי כאילו קרא לי: קדימה, הגיע הזמן! הותרה השבועה של לא תעלו! עלה!. כך עליתי יחד עם קבוצת תלמידים מישיבת מקור חיים והחוויה הייתה מרוממת. ההכנות לקראת, הטבילה לפני, הנסיעה לירושלים שהייתה מלווה בשירי כיסופים וערגה אל המקום – כל אלה העניקו לי תחושה ממשית של עלייה לרגל, כמו העולים לירושלים מימים ימימה. בכניסה אל ההר חלצתי מנעליי ונכנסתי יחף. מגע הקרקע ברגליי החשופות העצים את החיבור למקום. הלב התמלא בהתרגשות של שיבה הביתה. לרגע הבנתי את תחושותיהם של סביי וסבתותיי שרגליהם דרכו בפעם הראשונה בחייהם באדמת ארץ ישראל. במהלך ההקפה של ההר ליווה אותנו שוטר שדאג שלא נעשה שום אקט דתי, אבל כשהגענו לחלק הצפוני של ההר, במקום יותר מוסתר, השמירה הייתה פחות הדוקה, ואחד מן העולים התחיל להתפלל חזרת הש"ץ של שחרית ואף זכינו לברכת כהנים במקום.
במרכזה של פרשת השבוע עומד הביטוי "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". חמש עשרה פעמים מופיע הביטוי בפרשה.
הפרשה פותחת בציווי לאבד את כל מקומות העבודה זרה של הגויים ובאיסור להקריב קורבנות בכל מקום שנרצה מחוץ ל'מקום אשר יבחר ה". בהמשך הפרשה התורה מתירה לאכול בשר תאווה גם ללא הקרבה במקדש, מה שנאסר בתקופת המשכן במדבר. ההסבר לכך הוא הריחוק מן 'המקום אשר יבחר ה" ולכן הציווי הוא להעלות למקום רק את בשר הקודשים והנדרים ואת קורבנות החובה. בהמשך הפרשה מצווה התורה על אכילת המעשרות לפני ה' ב'מקום אשר יבחר ה" ועל פדיון המעשר במקרה של ריחוק מן 'המקום אשר יבחר ה". התורה ממשיכה לצוות על הקרבת קורבן הפסח רק 'במקום אשר יבחר ה" וכן על הבאת הנדבה בחג השבועות ועל השמחה בסוכות 'במקום אשר יבחר ה". הפרשה מסתיימת בציווי להיראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה 'במקום אשר יבחר ה".
מדוע כל כך חשוב לתורה שיהיה מקום אחד שבו תרוכז כל עבודת הקורבנות? מדוע צריך מקום מרכזי שאליו חייבים להגיע כדי להיראות את פני ה'? מדוע שלא כל אחד יקריב בביתו ויעבוד את האלוקים ממקומו כפי שעושים הגויים?
תשובות רבות ועמוקות ניתן לענות על שאלה זו, אך ברצוני להתבונן בנקודה אחת מסוימת שעלתה לי מתוך חוויית העלייה אל ההר שתיארתי למעלה.
הצורך לצאת מהבית שלך, מהמקום האישי שלך – וללכת, לצעוד, לעלות לרגל – אל המקום אשר יבחר ה', אל בית ה', הוא משמעותי ביותר בחוויית ההתקשרות שלנו עם אלוקים. השאלה מי בעל הבית ומי האורח, היא משמעותית ביותר. האם אני נשאר בתוך עצמי, בתוך החיים הנמוכים שלי, בטרדות היום-יום, בתאוות וביצרים, בתככים ובאגו, ולשם אני רוצה לרתום את אלוקים שישרת אותי? או שמא אני מבין שעל מנת להיפגש עם אלוקים אני צריך להתרומם, להתנתק מעט מחיי הרדודים, להיטהר ולבוא להתארח במקומו של אלוקים? חז"ל במשנה הפותחת את מסכת פאה מונים את מצוות הריאיון כאחת המצוות הבודדות שאין להם שיעור מהתורה. זה לא משנה כמה זמן תהיה במקום של ה', העיקר שתגיע! בעצם היציאה שתצא מעצמך, מהמקום שלך ובעצם העלייה שתעלה למקומו של ה' בכל המובנים – כבר קיימת את המצווה. עצם ההגעה מרוממת אותך והופכת אותך לאיש אחר. העובדה שלא אתה בוחר את המקום, אלא אתה מגיע אל המקום שה' בחר, יוצרת התבטלות, ענווה ויראת כבוד.
תחושה זו ניתן להרגיש מעט גם היום, בעלייה אל ההר, ואולי אף במעט בכל יציאה מהבית אל בית הכנסת ובית המדרש: ללכת אל מקום אחר, לצאת מעצמי ולהיכנס לאטמוספרה אחרת של קדושה, למקומו של ה'.
נמצאים אנו בפרשיות הנחמה על החורבן, אבל אנו יודעים שרק בבניין הבית ננוחם באמת. ובימי התשובה העומדים בפתחנו נקרא אל ה': "השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם", הראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו ונזכה לקיים "קראוהו בהיותו קרוב" – בהיותך קרוב באמת.
משתף במילים שכתבתי מיד בירידתי מההר בפעם הראשונה:
עולה אל ההר
היום אני עולה אל ההר
שב אני אל הבית
הנה הותרה לה השבועה
יכול אני לשוב עדיך
אמא, שנים חיכית לי כאן
כשרחקנו, אמרת, מכאן
אני לא זזה
ואף כשזרים עמדו איתן
את תפילותינו
אספת אל קינן
ברגליים יחפות פסעתי
לחוש רגבי אדמתך
ואת מאחורי סורג ובריח.
הקשבתי לקול נשימתך
לחשנו מילות אהבה
לבל ישמעונו השומרים
ואת אמרת, עוד מעט
כיסופים יביאוך אל חקי.
השיבנו אליך ונשובה, חדש ימנו כקדם.
