כידוע, סיפור יציאת מצרים מבוסס על שאילת שאלות על ידי הבנים. זו נקודה משמעותית כל כך עד כדי כך שהברייתא המפורסמת בפסחים (קטז, א), קובעת שאם אין לאדם בן, אשתו שואלתו, ואם אין אישה – "הוא שואל את עצמו". מדוע הדבר חשוב כל כך?
נראה לי פשוט ששאלות הבנים ובעצם כל מצוות 'והגדת לבנך' אינה מצווה מקומית שקשורה לפסח בלבד, הענין איננו לפרסם את נס יציאת מצרים (כפי שאנו עושים בחגים אחרים). ביציאת מצרים עם ישראל נולד ובעצם התחילה הברית שביננו לבין הקב"ה, ובכל שנה בליל הסדר אנו מחדשים את הברית הזו, ובעיקר מעבירים את הברית מדור לדור, מעבירים את המסורת לדור הבא.
ברור לפי זה, שגם שאלות הבנים אינן שאלות מקומיות על קרבן פסח או על החג, אלא שאלות על כל הסיפור, על כל הברית הזו שביננו לבין הקב"ה. בליל הסדר הבנים שואלים אותנו על אמונתנו בה', על הברית שכרתנו עם הקב"ה – מדוע? על מה ולמה?
אם מבינים כך מובן גם החשיבות של שאילת השאלה. אם כל הענין היה סיפור יציאת מצרים או קרבן פסח, לא מובן מה החשיבות הגדולה שהסיפור יבוא מתוך שאלה, ובמיוחד תמוה מה הענין שאדם ישאל את עצמו. אבל אם מבינים שהענין הוא ביסוס האמונה מובן מאוד שחייבת להישאל שאלה. בלי שאלה אמיתית, כנה, נוקבת, אין ממה להתחיל.
מתוך ההבנה הזו ראוי להתבונן בשאלות ובתשובות של הבנים השונים – איך התורה או חז"ל רוצים שנקבע את האמונה בליבותיהם של הבנים השונים. העובדה שיש בנים שונים, ויש שאלות שונות ותשובות שונות שניתנות לכל אחד ואחד ידועה ופשוטה.
אני רוצה להתמקד בשאלת הבן החכם (שהרי כולנו חכמים).
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר?
מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?
וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
מנוסח השאלה של החכם, ברור שהוא מקשה על כל המצוות ולא שואל שאלה מקומית על קרבן פסח (הדבר ברור הן מגוף השאלה והן מההקשר שבו היא מצויה בתורה). השאלה מורכבת משלושה ביטויים – עדות, חוקים ומשפטים, ביטויים שמייצגים באופן מובהק את כל המצוות, כל עולם ההלכה.
נהוג להסביר שמשפטים הם החוקים שטעמם מובן לנו, המצוות ההגיוניות (פרשת משפטים), ואילו חוקים אלו מצוות שטעמן לא מובן לנו – פרה אדומה שמוגדרת כ'חוקת התורה', חק חקקתי ואין לך רשות להרהר אחרי.
לאור פירוש מקובל זה, מקשה ה'שפת אמת' על שאלת החכם. השפת אמת מניח שהחכם בודאי מכיר את החילוק שבין חוקים למשפטים, ואם כן הוא תמיה עליו כיצד הוא שואל מה הטעם של החוקים הרי כפי שאמרנו חוקים אלו מצוות שטעמן לא ידוע לנו.
התשובה של ה'שפת אמת' מפתיעה. הוא קובע שבאמת בני ישראל יודעים את הטעם של החוקים, וכך הוא כותב:
אך כי באמת כתיב מגיד דבריו כו' חוקיו כו' לישראל שבנ"י יודעין טעם גם בחוקה והוא ע"י שמאמין ועושה החוק באמת אף בלי הרגשת הטעם עי"ז זוכה לידע הטעם ג"כ.
השפת אמת אמת מסביר שעל ידי שאדם מאמין ועושה את החוק מבלי להרגיש את הטעם, על ידי כך הוא זוכה לידע הטעם. עד כה התייחסנו למילה 'טעם' במובנה השכלי, הבנה שכלית של ההגיון שבמצווה. אבל השפת אמת רומה לכך שיש למצוות גם טעם במובן של 'taste'. יש דברים רבים בחיים שאין להם הסבר שכלי, או שלפחות ההסבר השכלי לא מובן ובהיר לנו, לא ניתן לנסח את הדברים במילים. אבל למרות זאת יש להם טעם. השפת אמת מגלה לנו דבר חשוב שאת הטעם מרגישים רק לאחר שנכנסים אל הדבר, נותנים אמון בדבר והופכים לחלק ממנו.
הבן חכם הוא חכם, את כל מה שאפשר ללמוד ולהשיג בשכל הוא כבר עשה לבד, הוא לא צריך אותנו בשביל ההסבר השכלי. החכם מחפש אמונה, הוא מחפש לדעת גם את החוקים, לדעת במובן העמוק, לטעום. השפת אמת מסביר גם את התשובה שלנו לבן החכם:
והוא עצמו ג"כ אכילת מצה אף שהיא בלי טעמים רק כמו שהיא. רק מה שמונע מאכלים אחרים כדי להיות נדבק בטעם המצה. עי"ז מרגיש דביקות במצה אף שאינו משיג הטעם. וז"ש אין מפטירין כו'.
אין מה לומר לחכם. הוא פשוט צריך לקפוץ למים. הוא צריך לדבוק באכילת המצה, אפילו שאין לה טעם בהתחלה, להאמין בזה, ורק כך הוא גם יזכה בסוף לדעת, להרגיש את הטעם של המצה. אנו אומרים לחכם את ההלכה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אנו אוכלים את המצה בליל הסדר, ולא מכניסים יותר לפה שום דבר, דבקים בחוסר הטעם של המצה, כדי שנזכה להרגיש את הטעם.
ודאי שכל זה לא סותר את ההסברים השכליים שצריכים להיאמר, את הלימוד וההבנה הפשוטה והמסובכת של הדברים. אבל צריך להבין שבסופו של דבר, דווקא הבן החכם צריך את מה שמעבר לכל ההסברים. הבנים הפחות חכמים אולי יסתפקו בהסבר השכלי. אבל החכם באמת, מבין שכל ההסברים השכליים בכלל לא מתקרבים לאור הגדול, הם רק מצמצמים אותו, ואין לו אלא לדבוק בחוק, בלי להבין, עד שיזכה לחוש בטעם המיוחד. יזכה למה שהוא למעלה מהדעת הפשוטה.
מי שטעם יין הונגרי אותו לא יטעו עוד לעולם. שנזכה.
