מרדכי מילר שמיניסט בישיבת "מקור חיים" (הרב דב זינגר שליט"א) המלומדת בתשבחות, כתב כ-120 עמודים במסגרת עבודת גמר (היסטוריה בת-זמננו) בנושא: "התמודדות רבני הציונות הדתית ומנהיגיה עם תוכנית ההתנתקות" (תפורסם בקרוב). את תחושותיו האישיות העלה על שני עמודים המובאים כאן וראו אור בכתב עת של ישיבת "מקור חיים". מילר אישיות מנהיגותית (על-פי חבריו) גר בהר-חומה. הוריו היו שותפים להקמתם של מספר ישובים. דבריו ראויים לדיון והפנמה. עוד תומך נלהב באחדות המחנה הדתי-ציוני, וביוזמתו של ד"ר אשר כהן ושות'.
(ובהזדמנות זאת ייאמר, כי רק בימים האחרונים נשמע שוב מפי קצינים בכירים ביותר בפיקוד דרום, כי אין ספק כלל שההתנתקות הביאה לעליית החמאס ולעוד חולאים רבים, שבגינם אנו לוקים עתה).

אחדות! אך לא מזוייפת

מרדכי מילר שמיניסט בישיבת "מקור חיים" (הרב דב זינגר שליט"א) המלומדת בתשבחות, כתב כ-120 עמודים במסגרת עבודת גמר (היסטוריה בת-זמננו) בנושא: "התמודדות רבני הציונות הדתית ומנהיגיה עם תוכנית ההתנתקות" (תפורסם בקרוב). את תחושותיו האישיות העלה על שני עמודים המובאים כאן וראו אור בכתב עת של ישיבת "מקור חיים". מילר אישיות מנהיגותית (על-פי חבריו) גר בהר-חומה. הוריו היו שותפים להקמתם של מספר ישובים. דבריו ראויים לדיון והפנמה. עוד תומך נלהב באחדות המחנה הדתי-ציוני, וביוזמתו של ד"ר אשר כהן ושות'.
(ובהזדמנות זאת ייאמר, כי רק בימים האחרונים נשמע שוב מפי קצינים בכירים ביותר בפיקוד דרום, כי אין ספק כלל שההתנתקות הביאה לעליית החמאס ולעוד חולאים רבים, שבגינם אנו לוקים עתה).
*
סוף דבר – נימה אישית / מרדכי מילר

סוף דבר זה נכתב בתור מסקנה אישית, בסופה של עבודת גמר עליה עמלתי רבות – בנושא "התמודדות רבני ומנהיגי הציונות הדתית עם תכנית ההתנתקות".
בעבודה, חקרתי את התנהלות הנהגת הציונות הדתית בזמן ההתנתקות, התייחסתי לאמירה "היה לא תהיה", כתבתי על דרכי המאבק השונות, על סוגיית סירוב פקודה, היחס למדינה ולצבא וכן חשבון הנפש של המנהיגים השונים בעקבות מעשה ההתנתקות.
את תחושותיי האישיות בסיום העבודה, כתבתי בשני עמודים המובאים להלן.
בתום חודשי עבודה רבים, ובתום תקופה שתחילתה בגוש קטיף וסיומה עם חתימת עבודה זו, עם כתיבת שורות אלו, רגשות ומחשבות רבות עולות בי.
מהם התובנות שעלו לי מכתיבת העבודה? ומה היא תהיה לתועלת הקוראים?
עודם עומדים מול עיני יישובי גוש קטיף בבניינם ובתפארתם, גגות אדומים, גינות מטופחות וחוף ים. בתי כנסת מפוארים ושוקקים עולים בדמיוני. עוד יכול אני להריח את ריח הים ויותר מכל, לחוש את השקט והשלווה ששררו בגוש.
שלוש שנים עברו מאז הפינוי, אך כשאני עוצם את עיני, אני חוזר אחורה בזמן, אני מוצא את עצמי מביט בשורות שורות של חיילים ושוטרים הצועדים בסדר מופתי ליישוב. אני רואה דחפור פוגע בקיר של בית, שאך לפני רגע קט חייתה בו משפחה מאושרת.
מבעד להריסות והאבק, אני שומע קולות. הנה הרב אבינר מרגיע, מסביר, מעודד את האנשים הממאנים להתעודד. הנה הרב זלמן מלמד קורא להיאבק ולכאוב את כאבה של ארץ ישראל, והנה הרב שמואל טל ממרר בבכי.
דפים רבים פרושים לפני, חוברות וקונטרסים, דפים בודדים וקלטות. מתוכם זועקות כותרות: "מועצת יש"ע נכשלה", "לא נשיג דבר על ידי יצירת מאזן אימה", "הרבנים הוליכו אותנו שולל", ועוד ועוד.
אני שב למציאות. עברו שלוש שנים. הדעות השונות הועלו על הכתב, בבלבול נעשה סדר, ואת הכל ביארתי וסידרתי.
מה יהיה אם יתרחש פינוי נוסף? האם מישהו למד לקח מפינוי גוש קטיף? לדעתי, בפינוי הבא נראה את אותם מראות ממש.
ישנן דעות בציונות הדתית שאינן ניתנות לגישור, שאין דרך לפותרן על ידי פשרה. שורשן של גישות אלו עמוק ויסודי.
לדוגמא: ככל הנראה הרב אבינר ימשיך להתנגד לסירוב פקודה כבעבר משום שכך הבין מרבו, הרב צבי יהודה קוק, וכנגדו ימשיך הרב מלמד לקרוא לסירוב פקודה משום שכך הבין מרבו… הרבי צבי יהודה קוק.
סירוב פקודה, וכן סוגיית ההתחשבות ברוב העם, הם חלק מסוגיות שככל הנראה לא ייפתרו. הממלכתיים לא ייהפכו לאקטיביסטים רק משום שגוש קטיף פונה. מבחינתם מאבק אקטיבי הוא אסון לא פחות גדול מהפינוי עצמו. כמו כן האקטיביסטים לא יהפכו לממלכתיים, הם מזהים עצמם כלוחמי ה', וקוראים למסירות נפש על הארץ.
זוהי רדידות לומר שהרב שמואל טל כופר בטובה משום שאינו חוגג את יום העצמאות, וזו רדידות לומר שהרב רפי פרץ מחפש להתחנף לממשלה. הרב טל מכיר את טיעוניהם של החוגגים את יום העצמאות ומתמודד עמם, והרב פרץ אינו מעוניין בהתנתקות בדיוק כשם שהאקטיביסטים אינם מעוניינים בה.
האם המחלוקות הרבות, שככל הנראה לא ייפתרו, הנם דבר רע? אני סבור שלא. אני סבור, כי ככל חברה בריאה יש מקום למחלוקות יסודיות ואמיתיות, וזה דבר לגיטימי ומבורך.
אני חושב שהשאיפה לאחדות הינה טעות. מה שהציונות הדתית כן יכולה ללמוד מהעבר הוא, שהנהגה שמנסה לאחד את הדעות השונות והמנוגדות בציונות הדתית נדונה לכישלון. אחדות זו היא אחדות על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר, והיא אחדות מזויפת.
כאן ברצוני לחלוק בפניכם את תחושותיי בעקבות כתיבת העבודה, ובעקבות לימוד מעמיק של התנהגות ההנהגה הציונית דתית בתקופת ההתנתקות.
ריבוי דעות הינו דבר מבורך ומפרה, אך זאת רק כאשר כל צד יודע להכיל ולכבד את שכנגדו. עלינו לזכור שלא מדובר באויבים אלא באחים לדרך שאוחזים בגישה שונה בנוגע להתמודדות עם זמן משבר.
ביזוי ואי מתן לגיטימציה לאחר, כפי שנעשה רבות בתקופת ההתנתקות הינו מתכון לאובדן הציונות הדתית.
אני חושב שכל דעה הנאמרת מפי רב או מנהיג בציבור צריכה להתקבל בכבוד, וההתמודדות עמה צריכה שתיעשה בכובד ראש וברצינות. כל דעה – מלבד דעה שמבזה ושוללת את הדעות האחרות.
כלומר, האחדות האמיתית אליה יש לשאוף אינה אחדות הדעות, אלא אחדות הלבבות, היכולת להסתדר אחד עם השני, ולאהוב אחד את השני לפחות כפי שאוהבים את החילונים.
על הויכוחים להיות ענייניים ואסור להם לגלוש לפסים אישיים. אמירות כגון: 'הרב פלוני הוא כופר' אינן רציניות ואינן שוות התייחסות.
בזמן ההתנתקות הוטחו העלבות והכפשות הדדיות מאת רבנים ומנהיגים. לדעתי, אווירה מפלגת זו ביזתה את הציונות הדתית ופגעה בה.
כיצד ישנם שמצפים מבני הנוער לכבד את הרבנים, כאשר הללו אינם יודעים לכבד איש את רעהו?
מחלוקות צריכות להתנהל בסגנון של: "אני מאוד מכבד את הרב פלוני, הרב פלוני חושב שהדבר הנכון לעשות הוא… אני לעומתו סבור כי…". מותר לומר שדעה אחרת היא מזיקה ומוטעית, אך אסור לתת מקום להתבטאויות פוגעות שמפספסות את העיקר. הדבר האחרון שהציונות הדתית הייתה צריכה זה פילוגי לבבות בזמן שהיה קשה בלאו הכי.
לדוגמא: מדוע יש כאלו שאמרו שהרב שרלו אינו רב? מדוע אין להישמע לפסיקותיו? האם באמת אין לרב שרלו פסקים שמוסכמים על אותו רב? האם בגלל פסק מסוים 'אין להישמע לפסקיו' באופן גורף? ומדוע טענו שהרב אבינר משתף פעולה עם הממשלה בנוגע לפינוי? וכי הרב אבינר באמת היה מעוניין בפינוי כפי שהיה ניתן לטעות מאמירות אלו? מדוע אמרו על הרב שמואל טל שהוא אינו ציוני דתי? ומדוע הרב צבי טאו אינו ציוני דתי אלא 'חרדי'? האם כל מי שמקפיד על ההלכות יוצא מהציונות הדתית? אם נמהר להוציא כל אחד מהציבור הציוני דתי, לא יישאר בו איש.
ציבור בריא צריך להיות מסוגל להכיל בתוכו קצוות וניגודים.
לדעתי, ההבנה שיש דעות רבות שאינן ניתנות לגישור, ושיישארו שונות לעולם, יעצימו את כוחה של הציונות הדתית. יש להפסיק לחפש 'אחדות'. האם אחדות אומרת שכל הרבנים יתנגדו לסירוב פקודה? האם זה ריאלי? האם זה בריא שכל המנהיגים בציבור חושבים אותו דבר?
יש לשאוף לחיים משותפים, ליכולת לנהל דיון ודיאלוג בין בתי המדרש השונים בציונות הדתית.
גוש קטיף נהרס, ועמו נפגעה תרבות השיח שלנו. המכה הקשה, הקרע, והחתך הכואב שעבר על הציונות הדתית בא לדעתי בעיקר מבית ולא מחוץ. ההכפשות ההדדיות, וחוסר היכולת לנהל ויכוח התישו את כוחה.
כשכל בית מדרש מסתגר בתוך עצמו ומוציא קונטרסים נגד בית המדרש השכן, הוא עצמו עתיד להתפרק.
מסקנתי לעתיד היא: על כל אחד בציבור להבין בראש ובראשונה את דעתו, לקרוא ולברר לעומק על הגישה בה הוא תומך, ולאחר מכן ובאותה מידה, להבין עד תום את הגישה הנגדית לשלו, ולהיות מסוגל להסביר אותה בצורה אמיתית והגיונית.
דבר זה ניסיתי לאפשר על ידי כתיבת עבודה זו. אני מקווה שכל מי שיקרא את העבודה שלי יבין יותר לעומק את יסודות גישתו, ובעיקר, יבין את הגישות המנוגדות לו.
אני קורא לאנשי ה'קו', ולאקטיביסטים, ל'גושניקים', ולשמאל הדתי – אל תשנו את דעותיכם! להיפך, העמיקו וגבשו אותם יותר. חבקו את אחיכם ושבו עמם יחד באותו בית המדרש.
אם בפינוי הבא יחסמו האקטיביסטים כבישים, ויסרבו פקודה, והממלכתיים יסרבו לגנות אותם, וימנעו מלתקוף אותם בתקשורת, ובמקביל יעשו 'פנים אל פנים' ויחבקו את עם ישראל, תבוא לדעתי גאולה לציונות הדתית ומתוך כך למדינת ישראל ולעם כולו.
אם יתמידו אנשי הציונות הדתית שלא לפגוע ולא לצאת איש נגד רעהו בזמני משבר, אזי גם אחרים לא יפגעו בהם. אך אם הם יעסקו בגינויים הדדיים בתקשורת, ואלו יאשימו את אלו, אזי הם יחלישו את כוחם, ואחרים יפגעו בהם.
הבתים נהרסו, וחיים נגדעו. הציונות הדתית עוד פצועה. מי יחבק אותה? מי יאמץ אותה אל לבו, ומי ירימה מעפר אם לא היא בעצמה?

סגולת המשניות

האדמו"ר רבי שמואל מלובביץ' זצ"ל (הרביעי לאדמו"רי חב"ד), ציווה לקרוא לכמה מחסידיו ולהדליק את כל הנרות במנורות לאות שמחה, על שבנו, שלום בער, סיים ללמוד שישה סדרי משנה בעל- פה בהגיעו לגיל שתים עשרה. באותה הזדמנות סיפר להם סיפור:
כשנולד הרה"ק רבי משה, בנו של אדמו"ר הזקן, הייתה הברית צריכה להתקיים בשעה שבע בבוקר, והאדמו"ר הזקן היה ידוע כדייקן. ברם, עברו שעה ושעתיים, חצות היום ואחר חצות, והברית טרם התחילה. באמצע היום נכנס לבית המדרש אדם לבוש אדרת פרווה ושק על שכמו ומקל בידו. יצא לקראתו האדמו"ר הזקן ואמר לו: "שלום עליכם ר' בצלאל", והתחילה הברית. את ר' בצלאל כיבדו בכסא של אליהו, ובעת אמירת "בדמייך חיי",ביקש אדמו"ר הזקן שר' בצלאל ייתן לתינוק לטעום מהיין באצבעו. לאחר הברית שאלוהו מי אתה, אמר: "אני הוא בצלאל'קה הרועה". בלילה ביקשו החסידים לשוחח עמו, אך הוא נעלם.
שאלו לאדמו"ר הזקן מי הוא, ואמר: "הוא באמת רועה מזה ארבעים שנה בישוב קטן ליד שוינצאן. הוא בקי בבבלי וירושלמי, רמב"ם, ספרי, ספרא ותוספתא, אבל לגילוי אור הנשמה והארתו זכה על ידי שינון משניות בעל פה, משום שמשנה היא אותיות נשמה.
לאחר שהחסידים הלכו, אמר הרבי לבנו: "אגלה לך דבר מה, הסכת ושמע. שישה סדרי משנה מסתיימים בסדר טהרות. סדר טהרות מסתיים במסכת עוקצין, והיא מסתיימת בשתי משניות שעניינן הוא דבש: כוורת דבורים, וחלות דבש –
כי על ידי המשניות באים לטהרה, אבל גם מי שזוכה לטהרה, צריך לדעת שגם שם יש עוד "עוקץ", כמו שגם בפירות טובים מצוי עוקץ. והדרך להתגבר עליו היא באותם שלושה פרקים במסכת עוקצין הדנים ב"הכשר הבא על ידי מחשבה".
אבל, גם לאחר שהאדם עמל והגיע לטהרה וגבר על העוקץ והכשיר את מחשבתו – ובוודאי הוא מגיע למשניות שעניינן הוא דבש, למתיקות נפלאה, גם אז צריך הוא לדעת ש"כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו". שאור הוא בצק שהחמיץ. "כל שאור" – אדם שכל כולו חמיצות, חמוץ ביום ובלילה, בחול ובשבת – וכן "וכל דבש" – אדם שכל כולו מתיקות, ביום ובלילה, לעצמו לאחרים, בשבת ובחול – שניהם אינם יכולים להתקרב להקב"ה. חייב אדם לאחוז בכל דבר במידה" …
(ספר התולדות מהר"ש, ע' ע"ה)
*
בחורף האחרון לימי חייו של הרה"ק רבי צבי אלימלך מבלוז'וב זצ"ל, נכנס אחד מזקני החסידים לחדרו ומצאו משנן משניות בעל פה, כדרכן של תינוקות של בית רבן. תמה על המחזה. אמר לו הרבי: "הנני ואגלה לך פשר הדבר!
הנה מתקרב היום, היום הנורא" – והכה כל העת על פיו, כאומר בשורה רעה – "בו רואים את המלאך האיום המלא עיניים, הגבוה מן הארץ ועד לרקיע, והוא מבקש לפתות את האדם ברגע האחרון של חייו" – והרבי לא פסק מלהכות על פיו – "דע לך, שכל הפחדים והמוראים שיש לו לאדם בחייו אינם מגיעים לאותו פחד שיש באותה שעה! ואז, מי שיודע עשרה פרקי משניות בעל פה, אינו פוחד ממנו כלל וכלל!"
(עובדא דאהרן, עמ' פ)
*
קראקא עיר של מתנגדים הייתה, והרה"ק ה"מאור ושמש" זצ"ל ביקש להתפלל בנוסח ספרד, על כן התפלל בפרוזדור בית הכנסת. באה לפניו נשמה אחת לבקש תיקון. אמר לה: "איני יודע לתקן נשמות, לכי לגדולים ממני".
אמרה לו: "הלוא נתנו לי סימן, שאבוא אל המתפלל בנוסח ספרד בפרוזדור בית הכנסת בקראקא!"
אמר לה: "הנה למדתי היום משניות לפני התפילה, הריני נותן לך אותן במתנה אולי יואילו לתיקונך. כי כידוע, "משנה" אותיות "נשמה".יצאה הנשמה מלפניו, ולא שבה עוד.
נפעם בעל ה"מאור ושמש" וסיפר על כך לחבריו, תלמידי הרה"ק בעל נועם אלימלך זצ"ל. אמרו לו: "האם לא ידעת שכוח המשניות כה גדול שבמשנה אחת יכול היית לתקנה ולא היית צריך לתת לה במתנה את כל המשניות שלמדת?!"