תפיסת החינוך של הרב זינגר: המושג 'תיכון' הוא קונספירציה של מבוגרים כדי להגדיר ילדים כילדים
שיעורים במעגלים והתמקדות בנפש התלמיד. לרגל מיזם גיוס ההמונים למשכן הקבע החדש, הרב דוב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים בשיחה על יותר מ-30 שנות חינוך
ט"ז באייר תשפ"א, 28.04.21,
כדי להבין לעומק סיפור, הנקודה הכי חשובה היא – איפה ההתחלה נמצאת? ואכן, כשחוזרים להתחלה של ישיבת מקור חיים, אפשר ללמוד רבות ולהבין איך הפכה לישיבה שמובילה את המהפכה החינוכית והתורנית המתחדשת בחברה הישראלית.
הכל התחיל לפני כמה עשורים, כשהרב עדין שטיינזלץ זצ"ל הזמין אליו שני אנשים גדולים – הרב מנחם פרומן והרב שמעון גרשון רוזנברג, המוכר יותר בכינויו הרב שג"ר, להצטרף אליו ולהקים ישיבה גבוהה שנקראה אז "ישיבת שפע מקור חיים". אותה ישיבה הייתה קיימת זמן קצר, אך ההשפעות שלה היו כמו אדוות ומעגלים הנוצרים מזריקתה של אבן, ששרטטו מחדש את התמונה ואת מאזן הכוחות בתוך הציונות הדתית בכלל, ועל הכיוון החסידי והפנימי בפרט.
כעבור שנה, הרב שטיינזלץ החליט שהוא צריך גם תלמידים צעירים יותר לישיבה ולמשימה זו הזמין את הרב דוב זינגר, מי שלימים הפך לראש הישיבה התיכונית "מקור חיים" כפי שאנו מכירים אותה היום. "הייתי בחור די צעיר ולא חלמתי על הכיוון החינוכי, בטח לא על ישיבה תיכונית", הוא מספר בענווה, "אלו היו ימים של קיץ, חודש תמוז, כשהשבתי לרב שאני צריך לחשוב על זה. מיד הוא אמר לי 'לא, לא, לא, אני מדבר על שנת הלימודים הקרובה שתיפתח בחודש הבא, אלול. ואכן מאותו יום ישיבת מקור חיים חיה ופועמת".
"לקח לי זמן להבין את זה שהשאיפות של הרב עדין לא היו מוסד חינוכי על שמו", מודה הרב זינגר, "כי הוא היה אדם מספיק מוכר ועשה דברים גדולים בחייו. עם הזמן הפנמתי שהוא הבין שספרים זה לא מספיק, וכדי לעשות מהפכה – והוא תפס את עצמו כמהפכן – הוא צריך את המפיצים והשגרירים, ללוגו שקבע 'למד את עמי', מבחינתו התורה היא אוצר של עם ישראל כולו ואסור שהאוצר הזה יישאר רק אצל האנשים מה'אצולה' שיכולים ויודעים – התורה היא ירושה של כל עם ישראל והוא ממש מסר את נפשו לעניין הזה – להסתובב בעולם ולהנגיש את התורה לכלל יורשיה".
"אנחנו עוסקים בנשמות, לא רק בטאבלטים"
את כל התורה הזאת אפשר למצוא בישיבת מקור חיים שבכפר עציון, בכל פינה, בכל אבן, בכל שיעור ובכל אדם – תלמיד, רב, מורה, מדריך. כולם ביחד "מקבלים עליהם" ומציגים מודל של רוח חדשה ונכונה המתחדשת בקרבם מדי שנה בשנה. מודל שמציג שיטה חינוכית והשקפת עולם ייחודית אשר שמה את ההתפתחות האישית של התלמיד, כאדם, במרכז.
"באופן כללי הדגש הלימודי הוא דגש על ההתרחשות ועל מה שקורה בין לבין", מסביר הרב זינגר, "אמנם יש כאן לימודים, אבל אנחנו מתעסקים הרבה במערכות היחסים, בקשרים, באישיות. הרבה פעמים בבתי ספר ובישיבות תיכוניות עוסקים בפדגוגיה ובתוכן לימודי ושוכחים שהתלמיד הוא בעצם אדם והוא הנושא החשוב ביותר. אנחנו עוסקים בנשמות ולא רק בטאבלטים. אצלנו בישיבה קוראים לזה אש לבנה, לעומת האש השחורה שהיא המצומצמת, האותיות הכתובות – האש הלבנה היא כל המרחב ומה שבין לבין. לא סתם אומרים 'זכו שכינה ביניהם'".
עוד נקודה אותה מעלה הרב בהקשר זה, היא העובדה שלשכבות הגיל של הישיבה קוראים "תיכון". לדבריו, התיכון נתפס כתיכון, תקופת מעבר ולרוב התלמידים נחשבים לחומרי גלם שאמורים לגדול ולהיות מבוגרים כמונו. "כל החיים אנחנו נמצאים בהכנה לדבר הבא", הוא מסביר, "יש מכינה לכיתה א', ויש מכינה לחטיבה, יש מכינה לצבא, לפסיכומטרי, לאוניברסיטה. כל תודעת המכינות הזו בעצם מזניחה את ההבנה שהגיל בו האדם נמצא – אלו החיים עצמם. המושג 'תיכון' הוא קונספירציה של מבוגרים כדי להגדיר ילדים כילדים, אבל עבור התלמידים עצמם מדובר בחלק משמעותי מהחיים שלהם והם צריכים לחוות אותו כתקופה ששווה לחיות בה ולא רק לישון ולהתעורר. אנשים חושבים שבר מצווה צריך לעשות בגיל 13? מי אמר שלא צריך לעשות בר מצווה בגיל 20 או 30? הרב שטיינזלץ היה אומר אפילו בגיל שמונים. הם מחויבים במצוות ובאחריות על המצוות ועל אורח חיים יהודי, אז מי אנחנו שנקטין אותם? אצלנו בתרבות כשרוצים לשבח מישהו קוראים לו 'תלמיד חכם', זה לא סתם. המהות של האדם היא להיות תמיד תלמיד, תמיד ללמוד. אנחנו לא לומדים עד גיל 18 ואז יוצאים לחיים. אנחנו מבינים שחינוך מתרחש רק על ידי למידה משותפת. תלמוד תורה זה לא ללמד ולא ללמוד. זה אירוע שמתרחש".
"כל החיים אנחנו נמצאים בהכנה לדבר הבא", הוא מסביר, "יש מכינה לכיתה א', ויש מכינה לחטיבה, יש מכינה לצבא, לפסיכומטרי, לאוניברסיטה. כל תודעת המכינות הזו בעצם מזניחה את ההבנה שהגיל בו האדם נמצא – אלו החיים עצמם. המושג 'תיכון' הוא קונספירציה של מבוגרים כדי להגדיר ילדים כילדים, אבל עבור התלמידים עצמם מדובר בחלק משמעותי מהחיים שלהם והם צריכים לחוות אותו כתקופה ששווה לחיות בה ולא רק לישון ולהתעורר אחרי 4 שנים. אם זה היה תלוי בי אולי היה ניתן לדחות קצת את גיל בר מצווה, אבל מה לעשות שבגיל 13 ילד נהיה ברגע מבוגר שמחויב במצוות ועומד מול אלוקיו בדיוק כמו אדם בן שמונים, אז מי אנחנו שנקטין אותם? אצלנו היהודים כשרוצים לשבח מישהו קוראים לו 'תלמיד חכם', זה לא סתם. המהות של האדם היא להיות תמיד תלמיד, תמיד ללמוד. אנחנו לא לומדים עד גיל 18 ואז יוצאים לחיים. אנחנו מבינים שחינוך מתרחש רק על ידי למידה משותפת. תלמוד תורה זה לא ללמד ולא ללמוד. זה אירוע שמתרחש".
"ללמוד איך להפעיל את הדבר הזה שנקרא 'אדם'"
לכאורה עם אמירה חינוכית כזו, מתבקש לשאול מה בעצם אפשר ללמוד בצורה שמאפשרת לכל תלמיד לגדול להיות האדם שהוא. "השאיפות שלנו הוא שהישיבה תהיה מקום של עבודת ה', שתלמידים יגיעו אליו כדי להתקדם ולהיות אנשים יותר קרובים לעצמם ובעקבות כך גם לקדוש ברוך הוא", מסביר הרב, "צריך ללמוד איך להפעיל את הדבר הזה שנקרא 'אדם'. זה לא מספיק להיוולד ולקבל תעודת לידה, צריך להצליח להתמודד עם החיים והאתגרים שהם מציבים, להבין מה המהות של בן אדם ומערכות יחסים. הדבר הכי חשוב שאפשר ללמוד וללמד בתקופה כזו, של גרסא דינקותא, הוא שהאדם יכיר את מערכת היחסים שלו עם מקור החיים שלו, שידע שהוא לא נולד היום סתם אלא שהוא שייך לאיזה עם נשגב עם חוקים ומורי דרך. צריך להבין לא רק באופן טכני ולקיים את 'ה-V שבשמיים', אלא לחיות את החיים במלואם".
על פי גישה זו, היכולת להתפלל – לדוגמה – היא לא רק משימה, אלא מיומנות וידע שגורמים לכל החיים להיראות אחרת. "זו מיומנות שמשנה את החיים", הוא מוסיף, "וכדאי ללמוד אותה בגיל צעיר כי בגיל מבוגר זה קשה יותר להתחיל. החיים הם דבר עצום וצריך לבוא אליהם ממקום של הקשבה ופתיחות. כשמגיעים ממקום כזה מבינים שכל מה שקורה במציאות הוא למעשה דיבור של הקב"ה איתנו. סנהדרין ידעו שבעים שפות, גם מתמטיקה ואנגלית הן שפות. האתגר האינסופי הוא לשלב את זה בתוך גיל הנעורים בצורה נכונה שלא תכביד ותכניס לתחרות ומצוינות אלא שתהפוך להיות חלק מהחיים בשמחה ובחיות. זה אתגר מאוד גדול שדורש מאיתנו כל יום לדייק, לכוון, לתת מקום לכל אחד ולא לוותר. מדובר באתגרים יומיומיים".
לא ישיבת קו – ישיבת העיגול
כל המשנה החינוכית העשירה, מזדקקת לכדי המציאות בשטח של הישיבה. בישיבה מתהדרים בתואר "ישיבת העיגול", שכן אירועים רבים, שיעורים ומערכי לימודים מתקיימים בישיבה במעגל. "הצורה משפיעה על התוכן, למעשה נוצר באירועים האלו משהו אחר", מוסיף הרב, "כשיושבים במעגל, כולם נמצאים במרחק שווה מהמרכז. יש בזה משהו שוויוני, לא במובן הדמוקרטי של המילה אלא במובן המהות שכל אחד הוא אדם לומד. תפקיד החינוך הוא לא לקחת תלמיד כחומר גלם ולשנות אותו לפי מה שאני מוצא לנכון, אלא התרחשות בין-אישית שבעקבותיה גם אני משתנה במקביל. כשאני חוזר הביתה אני לא שואל מה לימדתי אלא מה למדתי. כשאני מדבר עם התלמידים, רוב העבודה מתרחשת על עצמי. כשאני אומר על תלמיד שהוא 'בעייתי', אני מתכוון שהוא הבעיה שלי, ולא שאצלו הבעיה. התפקיד שלנו הוא לתת דשן, השקיה, אור ושמש – אבל התלמידים עצמם הם אלו שהופכים את הישיבה למה שהיא. המושג 'וכולם מקבלים' הוא לא סיסמה, זו ההבנה שכל מי שבא – בא לקבל עול מלכות שמיים, כולם כולם: המורים, אנשי התחזוקה, המזכירות וכל מי שבישיבה – כולם מוזמנים להיות בתהליך של למידה".
אז אי אפשר בעצם להגדיר את מקור חיים?
"בברכת התורה אנו מברכים 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו'. יש כאן שילוב של אמת של נכסי צאן ברזל, שגם בוגר ממחזור ג' שיכנס לבית המדרש או יפגוש את חבריו – ירגיש שהגיע לביתו, שיש לו שפה פנימית לשוחח להתבונן, ומאידך – היופי של המקום הזה הוא שהוא דינמי ומשתנה כתבנית נוף הקהילה שבו. הישיבה עצמה עברה שינויים מההתחלה בירושלים, דרך המעבר לכפר עציון וגם עכשיו בבניית משכן הקבע על דרך האבות שבנווה דניאל. כל נקודה כזו, וגם הרבה נקודות ביניים, הן נקודות מפנה ושינוי שמבטאות את ההקשבה לקולות מהשטח, לכוחות הפועלים בקרב הצוות והתלמידים, שכל פעם מחדש יוצרים את ההווי והרעות שמאפיינים כל כך את הישיבה".
כלומר, הישיבה היא של התלמידים?
"מתוך ההבנה הזו אפשר לומר שהרבה מההתרחשות בנויה עליהם ובשותפות איתם, זה יוצר תמהיל מיוחד במינו. אחת השאלות שלמדנו לאחרונה, בעקבות שיחות הזום בתקופת הקורונה, היא מי מארח את מי? מי ההוסט? גם אצלנו בישיבה אנחנו שואלים את זה יום יום. של מי הישיבה? של ראש הישיבה שהקים אותה וקובע את החוקים והכללים? האם אלו הרמים והצוות? אני זוכר ששוחחתי פעם עם נערים מישיבה אחרת שסיפרו לי שהם נכנסו לראש הישיבה כדי להתלונן. לאחר שהם סיפרו לו מה הבעיה, הוא אמר להם שזה טוב ויפה מה שהם אומרים אבל תלמידים הם כמו בקבוקים – נכנסים, נמצאים על המדף כמה שנים ויוצאים. 'אתם פה שנה-שנתיים ואנחנו כאן לנצח ולכן אנחנו נחליט'. מבחינתי זה ממש ההיפך הגמור. יש כאן מקום שיש לו מסורות ברורות אך במקביל כלל השותפים משפיעים על המתרחש".
