בדרך מירושלים לנווה אילן, מקום מושבו של 'בית מדרש להתחדשות', אני שואל את מירי הצלמת אם שמו של בית המדרש אליו מועדות פנינו לא נראה לה יומרני מעט. מירי, תוך תמרון מרשים בעומס התנועתי המשתפל מהבירה, אומרת שהייתה מחליפה את ה"התחדשות" ב"התרעננות". "התחדשות זה גדול מדי", היא אומרת. אבל נראה שהמנהלים והמטפלים הלומדים בבית המדרש יום בשבוע מסכימים עם השם היומרני. התחושה העולה מהגיוון האנושי המרשים הנמצא כאן היא של שותפות לסוד, של מגע עם פלא, של עזיבת היום-יום האפור לטובת מרחבים חדשים שלא נודעו קודם. כולם כאן מספרים באופן זה או אחר על מפגש עם מקומות חדשים בעצמם, עם כוחות ויכולות חדשות, ועם הטבעיות שהייתה בהם ונאטמה תחת ענני אבק השגרה.
הרב דוד סמסון, מנהל תיכון-ערב 'מעלה' בירושלים לנוער מתקשה, מספר לי שהוא לקח את התיכון שלו לטיול בקברי צדיקים ועכשיו הוא אחרי לילה ללא שינה, "אבל היה לי מספיק משמעותי לבוא לכאן", הוא מטעים. סמסון מדבר על מהפך, על הדרך שהוא לומד כאן לשמירת החלום בתוך הניהול השוטף והסיזיפי של היום-יום. על כלים ממשיים שהוא רוכש להפנמת תכנים שהוא מכיר זה מכבר. הוא יושב מולי בחליפה ומדבר לאט, מחייך כולו, מספר על המטלות שמקבלים כאן בדרך להגשמת החלום. "כי הרי כל מציאות בנויה מחלום, אבל בשטף השגרה והריאליה הוא מתמוסס ומתפוגג, וכאן מחזירים אותו. מנסים לאתר את המקום שמעכב את החלום וגורם לזניחתו, את השריר הפנימי החסום, ומנסים לשחרר אותו, וכך לתת לחלום לשוב ולהתעורר".
'בית המדרש להתחדשות' נותן לבאים בשעריו שפה חינוכית חדשה. כך לדוגמה, התהליך אותו תאר סמסון נקרא כאן 'אימון מוליך רוח', שתכליתו כאמור היא השבת הרוח אל הממשות דרך התנסות אישית ישירה. האימון מתבצע תוך ניסיון לחשיפת נקודת הייחוד של אותו מוסד חינוכי. בית המדרש נותן לכל משתלם, או לקבוצה קטנה של משתלמים, מאמן המנסה דרך שאלות מכוונות לעזור לבית הספר לחזור לדרך החלום. הנה מקבץ סמלי של שאלות למשתלם: "איזה מתנה ייחודית אנחנו מבקשים להוציא לאור?"; "כשהמוסד במיטבו – מה אני רואה? מה רואים אחרים?"; "מהם המאפיינים של התרחשות חיונית ובעלת עוצמה במוסד?". המאמן טורח להבדיל בין ה"איך ל"מה", ובין הכלים באמצעותם המוסד פועל בשטח לבין הרוח המבקשת להתגלות דרך העשייה החינוכית. במקביל למציאת נתיבו החינוכי של המוסד, מנסה המאמן גם לעזור למחנך לאתר את נתיבו האישי בעשייתו החינוכית ואף מעבר לה. וכך, בהליך שלוב, מנסים לתת כאן כלים להתרחשות מקבילה שתוביל הן את המוסד והן את ראשיו הרבה מעבר למוכר להם.
לתרגם תרגום רלוונטי
בית המדרש הוקם לפני כמעט שלש שנים על ידי הרב דב זינגר, ראש הישיבה התיכונית 'מקור חיים' שבכפר עציון, יחד עם יצחק מנדלבאום ואילן בוכהולץ, אנשי חינוך שהם גם פסיכולוגים קליניים. אלא שכאשר אני בא לתארך את ראשית בית המדרש, הם מבקשים שאתאר את הדברים אחרת. הם מספרים, תוך צביטות והקנטות הדדיות האחד את השני, על חבורה שהולכת יחד קרוב לשלושים שנה ופועלת במשותף, ללא הפרד, משך כל השנים. הם הגיעו באמצע שנות ה-70 לישיבת 'הכותל', שם למדו אצל הרב שג"ר. "ממנו למדנו, ועדיין אנחנו ממשיכים ללמוד, להתקדם ולהיפתח כל הזמן, ואף פעם לא להיעצר ולנוח בפרדיגמה מסוימת", אומר בוכהולץ.
כעבור מספר שנות לימודים משותפות בישיבה, הם הקימו באמצע שנות ה-80 בשליחותו של הרב עדין אבן-ישראל שטינזלץ את ישיבת 'מקור חיים'. שם הם החלו להניח את היסודות לחינוך תורני המנסה לפנות אל כוחותיו וכישוריו הנפשיים של התלמיד ולהעצימם. גם החינוך התורני אותו הם הנחילו היה שונה אז מהמקובל. הם עסקו רבות בפיתוח ערוצים יצירתיים למפגש קיומי בין התלמיד לתורה, באמון שהם רוחשים לחיי התלמיד, ובניסיון ללכת בעקבות רבי נחמן מברסלב ולעשות מהתורות תפילות, או בלשונם: "לתרגם את התורה אל החיים באופן רלוונטי".
השנים עברו והחבורה הנזכרת לא קפאה על שמריה. כעבור כעשור הם פתחו את תוכנית 'לפני ולפנים'. תוכנית זו הפועלת כחלק ממכללת הרצוג להכשרת מורים באלון שבות, מנסה לתת לבאים בשעריה כלים בלתי פורמליים בעבודתם החינוכית. בתוכנית, המכונה בשם הקיצור 'לפְלף', יש סדנאות לדרמה, תנועה, צחוק ותיפוף בדרבוקות, תוך אמונה שככל שתתעצם אישיותו ושלמותו הנפשית של המורה כן תגדל השפעתו על התלמידים. אחר שהונחו היסודות לתוכנית זו אליה מגיעים תלמידים מכל רחבי הארץ, פנתה השלישייה האמורה למה שהם רואים כגולת הכותרת של מפעלם והקימו את 'בית המדרש להתחדשות'. בית המדרש קם מתוך תודעה שכל אדם ומוסד, יהיו אשר יהיו, מתעייפים בעיסוקם משך השנים, ועליהם להתחדש ולשוב אל החלום שנתן להם בראשיתם את הכח.
יש משהו מאד מרשים בשיחה איתם, בדיבור עם שלושה אנשים שהם חבורה מלוכדת ומלאת משוב, הצועדת יחד שנים כה רבות. חבורה שגם אחרי שנים כה רבות של יחד, מצליחה לשמור על אופייה הנערי, השובב והמלא הפתעות והתחדשות. וזה כנראה גם סוד כוחו של בית המדרש הייחודי הזה.
המרחב הנקרא אדם
הם מדברים על התמקדות ופניה אל סך כל המרחב הנקרא אדם; אל הרוח דרך למידה, אל הנפש דרך אימון ואל הגוף דרך סדנאות שמעבר למלל. וגם כאן, כמו בתוכנית ההוראה שפתחו, מתקיימות סדנאות לפיסול, ציור, מוזיקה, דמיון מודרך וכתיבה יוצרת, והכל במשולב עם לימוד מתוך המקורות. גם הלימוד הזה, המשותף לרבנים, מחנכים וראשי מוסדות, מתבצע דרך מציאת הפן הקיומי והנפשי החבוי בטקסט, דרך הרחוקה וזרה לרוב הבאים. הלימוד כאן מתבצע בקבוצות קטנות הכוללות גברים ונשים, דבר שגם הוא אינו מן המקובלות על פי רוב במוסדות דתיים, ושגם הוא מוסיף צבע נוסף לבית המדרש.
הרב זינגר, או כפי שהוא נקרא כאן הרב דובי (וגם זהו חידוש ביחס לנוהג המקובל לקרוא לרב בשם משפחתו), מדבר על לימוד התורה האחר שהם מציעים. הוא מדבר על 'תלמוד תורה' כעל סוגה של לימוד והוראה המתבצעת במקביל, ועל המשולש: טקסט, מורה ותלמיד בו "כולם מלמדים וכולם לומדים בו זמנית. התפיסה הזו למעשה גם הופכת ומרככת את היחסים הנוקשים והמוכרים בין מורה לתלמידו". הגילויים הרגשיים והכנות הבלתי מתפשרת, ההיזונים ההדדיים וגם הצחוק המלווה כאן לאורך כל הדרך (ויש כאן גם מי שאחראי באופן מיוחד על הדרמה ועל הבידור), הם כלים ששותפי בית המדרש מאמינים כי ימשיכו ללוות את המורה ואת המוסד החינוכי בהמשך דרכיהם, ואף יקרינו על יחסי מורה-תלמיד. מנדלבאום מספר לי שאת הבוקר אותו איחרתי בשל העומס בכביש, הם פתחו בברכה ראשונה בה שיתפו זה את זה סביב השאלות: "אני בא לכאן עם…"; "כדי שאני אהיה כאן לגמרי אני צריך…". הם מדברים על הפיכת הקושי להזמנה באמצעות שאלות מכוננות דוגמת: "מה לא היה מתאפשר לולי הקושי הזה, ומתאפשר כעת באמצעותו", על ברכת העמית במשהו הטוב שאני מוצא בו היום, ועל הרפיה. "בכדי להתחדש יש לרופף את האחיזה המוצקה, לוותר על השליטה, ולהסכים להיות בהרפיה ובשליטה בו זמנית", הם מטעימים.
להביא שפה חדשה
בהפסקה אני משוחח עם שרה דמרי, עובדת סוציאלית ב'יפתח', מסגרת לנוער עם צרכים נפשיים אינדיבידואליים שנפלט מהמסגרות הדתיות הרגילות. שרה באה לכאן כל שבוע מ'יפתח' המצוי באבנת, שבפתחת ים המלח. "אני לומדת כאן לדבר 'את' ולא לדבר 'על'. במקום לדבר על הלל הזקן אני לומדת כאן איפה הלל הזקן פוגש אותי, בחיים שלי. אני שבאתי מעולם טיפולי מחמיר, לא התחברתי בהתחלה לדיבור הזה על הכיוון והנתיב האישי, אבל עכשיו השפה שאני מביאה לישיבות צוות שלנו היא אחרת. חדשה. אני מדברת על זיהוי המקום האישי, על מציאת המתנה האישית שכל אחד מחברי הצוות נותן לצוות".
אני מבקש משרה לתת לי דוגמה כיצד הלימוד בבית המדרש השפיע על עבודתה הטיפולית. היא חוששת מלשתף, בסוף היא נעתרת ומטשטשת פרטים מזהים. היא מספרת על תלמיד שהיא עובדת איתו על המקום של הכישלון, על הידיעה שהמקום העצמי לא נפגע ומתרסק עם הכישלון, אלא מצליח להכיל אותו. "אפילו הצעתי לו שיכתוב תפילה בה הוא מבקש את הנתיב שלו", וכמו שהיא למדה כאן, כל עמידה מול תלמיד היא גם עמידת ראי מול המביט בו.
שרה (27) היא המשתתפת הצעירה ביותר בקבוצה. יש כאן אנשים שהם בגיל של המורים וההורים שלה, "ולפעמים זה גם יוצר פער מסוים", היא מודה, "כי בשבילי הדברים הם פחות חידוש ביחס לאנשים מבוגרים שגדלו והתחנכו על תפיסות ודוקטרינות הרבה יותר קשות וסגורות ממה שאני גדלתי, ועדיין אני לומדת כאן הרבה".
לקראת סיום אני נפגש עם הפן הדתי-חילוני של בית המדרש. לצד בית המדרש פועלת התוכנית "פרשת דרכים" בה לומדים דתיים וחילונים בהנחייתו של דודי ליברמן, ראש בית המדרש 'קולות' – בית מדרש פתוח לדתיים וחילונים, ויהודית לקיצ'ביץ', מלווה בתי ספר ניסויים בהדרכה חינוכית. השנה הם לומדים יחד את מסכת אבות ומשלבים בין עבודה טקסטואלית לעבודה נפשית. "אנחנו מנסים למצוא דרך דברי החכמים את הפרק ואת המכוונות הפנימיתשלנו", כך לקיצ'ביץ', המגדירה את עצמה "אחת שלא מוכנה לקיים את המצוות והתורה, אך גם לא מוכנה לוותר עליהם". וליברמן ממשיך אותה ומדבר על הדרכים שיחד עם פרישתן זו מזו בו בזמן הן גם מפרשות זו את זו, ועל המפגש המתקיים כאן לפני הכל בין אדם למשנהו.
בוגרי בית המדרש משנים עברו ממשיכים לבוא לכאן באופן תקופתי, למלא מצברים ולהמשיך את הנתיב המתחדש במקומותיהם דרך העברת השתלמויות. בשנה הבאה, מציינים כאן, יפתחו סניפים נוספים במרכז ובדרום.
