שיחה עם ראש הישיבה הרב דוב זינגר – אלחנן ניר

לכל דבר בעולם יש שם. שם שמגדיר מהות, שמגדיר את התוךְ, שם שנותן את הלב בכמה מילים, הברות, אותיות. שם שמצליח להכניס אוויר וחיים ואהבה לידי מילה אחת. ושם גם יכול להיות יומרה או בקשה ויכול להיות תיאור, עובדה, איחול או חלום.
ומהו השם מקור חיים?
זה יכול להיות שם של מחלקת לידות בבית חולים, של כתב עת, אבל גם, כנראה, של ישיבה. אמנם, ישיבת 'מקור חיים' נקראת על שם השכונה הירושלמית בה החלה את חייה, אבל היא מייצגת בעיקר תנועה אל מקור החיים. מקור החיים במובן של הבורא ומקור החיים במובן של ראשיתם, של מקומם עוד טרם המגע המזוהם, הנוגע, הלא-נכון. ואכן, ישיבת מקור חיים, היא כפי שזה נשמע חדר לידה, מקום שהוא לפני הכל נתינת מקום לחיים להתחיל, לנבוט ולצמוח. מקור חיים.
גלי מקום
אני בא לכפר עציון, מקום משכנה של ישיבת מקור חיים, בכדי לדבר עם ראש השיבה, הרב דוב זינגר. חדר ראש הישיבה מלא בספרים ובדפים, כלומר עד כאן חדר רגיל של ראש ישיבה מן המניין, אבל בין לבין תלמידים נכנסים, דופקים לרגע, כלומר בעצם לא דופקים, צריכים בעיניים מושפלות ועם המון חיוך 'משהו קטן', צוחקים קצת אל עצמם וסוגרים את הדלת. ויש סוד במבטים שהם שולחים לרב דוב ושהוא משיב, מין תחושה שזר לא יבין. תחושה של מבטי משפחה. אני לא מנסה להבין, אלא לגעת במעט במקור של המקום הזה. זה אינו ראיון עיתונאי של שאלה ותשובה עם פריסת הרקע הביוגראפי של המרואיין לפרטי פרטים, אלא דיבור הקרוב לשיחה בין שניים הקרובים ומתקרבים זה אל זה ומדברים דיבור המנסה לגעת, להביא מעט.
מה החלום שלך מהישיבה, אני מתחיל בשאלת גישוש. הרב דוב מסתכל עלי, כמו בודק בעצמו שהבין את השאלה ואז הוא אומר: "אין לי חלום. כי החלום הוא השלכת האגו שלי עליהם. נגיד שאני רוצה שהתלמיד יהיה נביא – זה רצון טוב, אבל לפני זה הוא צריך משהו בסיסי ביותר וזה מקום. אם אני מוציא", הרב דוב כמו תופס את עצמו במילה ומסתייג מיידית:"אם אני מוציא, שבעים אנשים בכל שנה שיש להם מקום, בסך הכול מקום – זה עושה גלֵי מקום וזה עושה שינוי בעולם. זה בשלב ראשון. בשלב שני, אחרי שיש לתלמיד מקום המקום הזה יצמיח ממנו כוחות חיוביים שמלאים ומתמלאים עוד ועוד בחכמה ורגשות. בשלב השלישי אנחנו רוצים לפתח בתלמיד אש. כאן זה לא תיכון זה ישיבה דתית, ואנחנו רוצים לפתח בתלמיד כישורים רוחניים לכיסופים, לרגישות, לפליאה. ועל גבי שלושת השלבים שאמרתי יש את הרוח שהיא האיכות של הדברים. אבל זו לא שיטה, כי שיטה זה דבר קל, כאן זה חיים".
גם למורה יש בעיה
מה הכוונה שחיים כאן, אני מנסה לחדד, לדייק. מה זה אומר שהמקום הוא 'קהילה לומדת' כפי שאתה כותב במאמרך בספר 'לפנים' – אסופת מאמרים בענייני חינוך והוראה שהוציאה ישיבת מקור חיים לאחרונה, במלאת לה עשרים, אני פונה שוב לרב דוב בשאלה.
"הישיבה כקהילה לומדת", הוא עונה לי, כמו ממתין ומחכה לשאלה, "היא מקום שכל הבא בשעריו – לומד ויהיה בו שותף למסע קיומי של לימוד מתמיד. כלומר: הילדים שמסתובבים פה, בחורי הישיבה, הסטודנטים בתכנית 'לפני ולפנים' [- תכנית הוראה אלטרנטיבית מיסודה של ישיבת מקור חיים, א"נ], רמי"ם וראשי הישיבה – כולם לומדים. לומדים לא כמליצה אלא באמת. גם הצוות עובר כאן כל הזמן השתלמויות פנים וחוץ שתכליתן אחת: ללמד אותו עוד ועוד. כמובן שקיים הבדל בין הלומדים, בין הרמי"ם לתלמידים, אבל בכל אופן העיקרון שכאן "כולם לומדים ומלמדים" נשאר. זה מעין חצר חסידית, אם תרצה לקרוא לזה כך, בה יש מקום ושייכות לכל מי שחפץ בכך".
– ואיך זה משפיע על עבודת הצוות מבחינה מעשית התפיסה הזו?
"הצוות כאן בא בתודעה שהוא בא ללמוד. הוא לא בא לעבוד אלא ללמוד, ואם תשאל אותם הם יגידו לך שהם מרגישים שהם מתקדמים. הר"מ לא נמצא בישיבה רק בשביל התלמידים אלא בשביל עצמו. ואכן עיקר הזמן, הכמות והאיכות, בישיבות הצוות שלנו מוקדש ללמוד מה איש הצוות יכול ללמוד ממה שקורה פה. זה לא באוויר, זה הדבר הכי מעשי עליו אנחנו כל הזמן עובדים. אם יש בעיה אצל תלמיד, והרי אין תלמיד שאין לו בעיה ברוך ה', זה אומר שבאופן דק שְבָּדָק יש את אותה בעיה גם במורה. כלומר שאם דבר מפריע למורה – סימן שגם בתוכו קיים אותו גורם מפריע ואנחנו מנסים לעבוד איתו יחד על אותו דבר".
חיים משלו
– מה האינטראקציה שאתה רוצה שתהיה בין הצוות לתלמידים, איך בונים קשר נכון, מצד אחד שלא יהיה דיסטנס ומרחק ומצד שני שלא יאבד בתוך חברות מוגזמת?
הרב דוב: "אני לא מבקש מהתלמיד להיות ראש ישיבה במקומי, וגם לא מבקש ממנו להיות ר"מ במקום הר"מ שלו, יש לו את החיים ואת החברים שלו ואני יודע שיש לו חיים משל עצמו, בניגוד למה שמורים רבים חושבים שהחיים של התלמיד זה להיות תלמיד. התלמיד לא נידון על שם סופו, על דמות הבוגר שבו, אלא באשר הוא שם. ועכשיו הוא עדיין לא מבוגר. הרבה פעמים מורה שואל, במין פטרונות ובפליאה על תלמיד שלו שעשה משהו: 'איך התלמיד שלי עשה דבר כזה?'. אבל הוא לא שלי! כמו שאומרים ראש ישיבת פוניבז', אבל פוניבז' היא הרבה יותר גדולה מראש הישיבה, והתלמיד הוא הרבה מעבר לר"מ שלו".
– אבל איך בונים בפועל כתה כזאת שכל תלמיד בה יש לו חיים וקיום משלו ויחד עם זה יש את הכתה, ובכתה אכן לומדים?
הרב דוב: "כאן נכנסת העבודה על פרצוף הכתה. פרצוף הכתה הוא בעצם כלי שאיתו אנחנו עובדים בכל כתה על מנת לשמור על האנרגיה של המורה. זה הטריק שלי. זה מה שאני רוצה שיהיה כתוב לי על הקבר", הוא צוחק, כמעט ולא יכול לעצור. "הפרצוף הוא דרך למיפוי הכתה כך שהאנרגיה של המורה לא תגמר. הוא מחלק את הכתה לשלש קבוצות: טועני אנרגיה, זוללי אנרגיה ורגילים. הטבע נמשך להתמקד בזוללי האנרגיה, בבעייתיים, בפרובלמאטיים, אבל בסופו של יום המורה ימצא את עצמו מרוקן. לכן עיקר המאמץ צריך להיות מופנה אל המרכז, אל מה שיש, ולשם מופנה המבט האנרגטי. וביחס לזוללי האנרגיה ראשית, לא צריך לפחוד מהם ושנית, להתייעץ עם וותיקים ומנוסים".
אני הולך מכאן. חש שיש לי עוד הרבה ללמוד מהדרך החינוכית הייחודית כאן, אבל התחלתי.