"תגידי", שאל אותי מישהו השבוע, "עד כמה קיצונית הישיבה ההיא אצלכם?". לשואל ברור ש"מקור חיים", הישיבה ששניים מתלמידיה נחטפו בשבוע שעבר, היא קיצונית. הרי היא בשטחים, בכפר עציון. עכשיו רק נותר לברר עד כמה קיצונית היא.
בלעתי את העלבון, בעיקר כי אני כבר יודעת שרוב רובם של בעלי הדעה המוצקה על מתנחלים, אמהות של מתנחלים, ישיבות תיכוניות, טרמפים ושאר אסוציאציות המתקשרות להם עם יהודה ושומרון – מעולם לא ביקרו בחבל הארץ הזה. חלקם ממעטים אפילו לנסוע לירושלים, כי גם עיר הבירה נמצאת עבורם מעבר להרי החושך. באופן כללי נדמה שיש כאלה ששכיית החמדה האהובה עליהם בארץ הקודש היא נתב"ג. חלקם חברים טובים שלי. כמה מהם אני פוגשת מדי יום, ועדיין הסטיגמות נטועות כל כך עמוק, ששום מתנחלת שנמצאת מול פרצופם ממילא לא תצליח לעקור. וכך אני עדיין נשאלת: "הבן שלך יעשה צבא?" (כן גברתי, זה המגזר הכי משמעותי בצבא יחסית לחלקו בחברה); וגם: "איך יכול להיות שאת גרה בקיבוץ, הרי אתם בהתנחלות?" (ובכן, קיבוץ כפר עציון, חלק מתנועת הקיבוץ הדתי, הוקם כבר בשנת 1943 על ידי "השומר הדתי". הוא נחרב חמש שנים מאוחר יותר והוקם מחדש ב-67').
